חזון השתיים

רבוי מפלגות אינו נושא עמו ברכה; אך אין אמת בטענה, כי הוא לא רק תוצאה של דעות שונות, אלא גם סבה להתפוררות חשוכת מרפא. אם רצון הקיום וחוש הממלכתיות חיים בנפש האומה, יכולה לקום, ביחס לכל ענין גדול, מכריע, גורלי, אחדות לאומית רבת עצמה. ישראל, בדור הזה, ראו אחדות כזו שנוצרה לא בכפייה אלא מהחלטתם של בני חורין, לא פעם אחת בלבד, אם לפני קום המדינה ואם אחרי הקמתה. גם השבוע ראינו את החזיון המבורך של אחדות כמעט כוללת בתוך השוני המרובה. "על דעת הסיעות: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תנועת החרות, המפלגה הליברלית, החזית הדתית־לאומית, אחדות העבודה - פועלי ציון, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל״... במלים אלו פתח חבר הכנסת קרגמן את דבריו, בהעלותו הצעת החלטה מוסכמת. לסיכום הדיון בשאלת הפליטים הערביים הארצישראליים, שיוזם ב­כנסת על ידי סיעת תנועת החרות. הודעה מעין זו אינה שכיחה בבית הנבחרים שלנו, ואין פלא, כי היא הסבה תשומת לב מרובה לא רק בארץ, אלא גם בעתונות הבין־לאומית. הסיעות הפרלמנטריות, שהסמיכו את מר קרגמן להביא להצבעה את הצעתן, מייצגות מאה ושלשה חברי כנסת מתוך מאה ועשרים בה. זוהי מידת ליכוד, אשר גם פרלמנטים וותיקים של עמים, שלא התנסו בהפסקה בניהול מדינה של 1878 שנים, יכלו להתגאות בה. כדאי, איפוא, להבהיר, כיצד הושגה התלכדות זו, שרישומה בעם ובעולם אינו מועט. באחת הבעיות התשובות של האומה. כיוזמי הדיון בשאלה גורלית זו, אם בקרב הציבור הרחב, בימי מערכת הבחירות, ואם בכנסת מיד לאחר כינונה, הכינונו, לקראת הסיכום הפרלמנטרי המקובל, הצעת החלטה בעלת שלש סעיפים.