חזון השתיים

מאמר עיתון:
חרות
האדם, כידוע, צריך להיות בן חורין לבחור לו את התכנית ואת המפלגה, בה מוחו רוצה ונפשו חשקה. אך לא כך נוהג מר בן־גוריון. את התמורה לטוב הוא לוקח לעצמו ולמפלגתו, זו האחת מן השתים; ואת הרע הקיים הוא נותן למפלגה, השניה מן השתים, היריבה לו. הוא לא מסתפק בקביעת תכנית לעצמו: הוא קובע אותה, בשביל מתנגדו. הוא בשלטון; ורוצה להחזיק בו. אך הוא לא מוכן להגביל את עצמו להנהגתה של מפלגת השלטון, או הרחבתה; הוא רוצה גם להקים את האופוזיציה לשלטונו ולתת לה את תכניתה ולהראות לה את דרכה ואולי אף לקבוע את שמה. אופוזיציה מטעם. הן עוד יקומו, אמר לי מר בן-גוריון, בכוונו לשתי המפלגות, פרי חזונו. יתכן. אולי יקומו. עוד חזון למועד. אבל אתה לא תקים אותן, מר בן-גוריון. כי אוי לה לאומה, בה לא מפלגות מקימות את השלטון, אלא השלטון מקים את המפלגות.