חד גדיא בעולם הקומוניסטי

בחיפושינו אחר רוחו של האדם, שאין לדכאה, עלינו להצפין בעקבותיהם של סיניאבסקי ודניאל. וודאי, כל המחאות, המושמעות ברחבי תבל, נגד מאסרם, משפטם והגלייתם, מוצדקות הן, מי שהתקומם נגד סעיף בהצעת חוק, הבא להפליל לשון הרע על ארצו – הזוכרים אנו היכן ומתי קרההדבר? – לא יוכל להבין, כיצד אפשר להטיל עבודת פרך על יצירה ספרותית. סיניאבסקי ודניאל, אומרים שופטיהם, הגניבו את חיבוריהם לחוץ לארץ והוציאו שם לשון הרע על ארצם. הרע הוא, כי הם נאלצו להגניב את ספריהם; ועל כך יש להאשים את מאשמיהם.[...] מה קרה לסיניאבסקי ודניאל? הם כתבו את ספריהם ומסרום לידידיהם. הללו שמרו על כתבי היד, עד שנזדמן למישהו מהם להוציאם לחוץ לארץ. שם יצאו לאור. המחברים, שנותרו ברוסיה, או שבו אליה, נעצרו. הם נחקרו. נדרשו להודות באשמתם, המוכחת על ידי פרי עטם. סרבו. החקירה נמשכה חדשים מספר. היא לא שברה את רוחם, לבסוף הובאו לדין, על עבירה הגוררת אחריה, לא מיתה ביריה, אלא תקופת מאסר וסבל. לכתבי-חוץ לא ניתן להיכנס לאולם בית המשפט. אך לא נאמר להם, כבימים ההם: אסור, וגמרנו. נמצאה אמתלא, כוזבת. אך של הצטדקות: אין כסאות פנויים. סוכנות "טאס" הוסיפה לשמש בת קול לקטגוריה, אך היא היתה נאצלת להודיע ברבים, כי שני הנאשמים אינם מודים באשמתם אמנם כן, הם נידונים, בדרך מרושעת, למש ושבע שנות מאסר, אך לאחר פסק הדין, קם משורר סובייטי, הלא הוא יאסנין- וולפין, ומודיע ממוסקבה, בשמו, במפורש כהאי לישנא: "אשמתם לא הוכחה. זאת היתה טענת הקטגוריה בלבד. אין זו הוכחה..." וכל הדברים האלה מתרחשים בבית המועצות י"ג שנים (בלבד) לאחר מותו של מי שנקרא סטאלין.