חד גדיא בעולם הקומוניסטי

מאמר עיתון: היום
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ה' אדר התשכ"ו, 25 בפבואר 1966
מתוך:
עמודים 3,4

מול פני כל ההנחות האלו, הידועות לבני דורנו, אם מנסיון ואם מקריאה, כבלתי מפוקפקות – מה קרה לסיניאבסקי ודניאל? הם כתבו את ספריהם ומסרם לידידיהם. הללו שמרו על כתבי היד, עד שנזדמן למישהו מהם להוציאם לחוץ לארץ. שם יצאו לאור. המחברים שנותרו ברוסיה שבו אליה, נעצרו. הם נחקרו, נדרשו להודות באשמתם, המוכחת על ידי פרי עטם. סרבו. החקירה נמשכה חדשים מספר. היא לא שברה את רוחם. לבסוף, הובאו לדין, על עבירה הגוררת אחריה, לא מיתה ביריה, אלא תקופת מאסר וסבל. לכתבי חוץ לא ניתן להיכנס לאולם בית המשפט. אך לא נאמר להם, כבימים ההם: אסור וגמרנו. נמצאה אמתלא, כוזבת, אך של הצתדקות: אין כסאות פנויים. סוכנות ,,טאס" הוסיפה לשמש בת קול לקטגוריה, אך היא היתה נאלצת להודיע ברבים, כי שני הנאשמים אינם מודים באשמתם. אמנם כן, הם נידונים, בדרך מרושעת, לחמש ושבע שנות מאסר, אך לאחר פסק הדין, קם משורר סובייטי, הלא הוא יאסנין-וולפין, ומודיע ממוסקבה, בשמו, במפורש כהאי לישנא: ,,אשמתם לא הוכחה. זאת היתה טענת הקטגוריה בלבד. אין זו הוכחה..." וכל הדברים האלה מתרחשים בברית-המועצות י"ג שנים (בלבד) לאחר מותו של מי שנקרא סטאלין.