זאב ז'בוטינסקי (שתיים עשרה שנים למותו)
ואת העם אהב ז'בוטינסקי ולמדו לאהבו. אל הצעירים הל, אל העניים ואל המושפלים, אל העיירות ואל הגיטאות. ואף אם אבנים נשליכו בו – אין נביא-אמת שלא ירצו התועים והמותעים לסקלו – אף אז אהב את העם בכל לבו ובכל נפשו."עברי גם בעוני הוא שר" וכך ראה ז'בוטינסקי את בני עמו. לא אבק שנידון להשחק בין הגלגלים בעולם אכזר" כי אם בני דוד, שנועדו לחדש ימים כקדם ולהקים ממלכת צדק, שלאורה גויים ילכו. אהבת העם הזאת היא הדמוקרטיה האמיתי, כי דימוקרטיה איננה צורת שלטון לשווא ישאו את שם הדמוקרטיה נושאי שררה, אף אם נבחרו בהרמת ידים. דימוקרטיה היא תוכן חיים.לראות בכל אזרח אח ורע; לא להתנשא מעל רעך, אלא לאהוב אותו, מתוך הרגשת שוויון מוחלט בינך לבינו. זוהי הדמוקרטיה האמיתית ורק עליה אפשר לבנות חברה חפשית ועם בריא ועולם תקין. אכן, היה ז'בוטינסקי גדול הדמוקרטים העברים, כי את העם אהב אהבת אמת ומשה החייט ויעקב הסנדלר היו בעיניו גם אחים, וגם בני-מלך, וגורלם וגורל בינהם הוא שהסעיר את רוחו והפעים את לבו עדי התפלצות.
