זאב ז'בוטינסקי (שתיים עשרה שנים למותו)

ועוד למדנו זאב ז'בוטינסקי. הוא למדנו – לירות. פשוטו כמשמעו: לירות. הוא למד – הוא העיז ללמד – את האלף-בית החדש בימים, בהם כל "המורים" האחרים גדפוהו בגלל האלף-בית הזה, כמורד-אור, כשונא הקידמה, כ"מיליטריסט". ואם היום צועדים בעירנו המשוחררות חיילים עברים; אם יחידות-קרב עבריות הומות באויב ושוברות את גאון עוזו – הרי יזכרו נא חיילי-ישראל – כל חיילי ישראל – כי לפני הרבה שנים היה רק איש אחד בישראל, שראה את הנולד וזעק והזעיק: הבו נשק לבני טובחים ויהיו לבני חורין! זעקתו לא נשמעה אז. ומחיר נורא שילם העם, הן בתפוצות הגולה והן במולדת, על אשר העם, ובראש וראשונה קברניטיו, אטמו אזניהם משמוע את דבר האמת. אף על פי כן בא היום. במלחמה וביסורים קם צבא עברי, תחילה במחתרת, על שלושת ראשיו ועתה – לעיני כל, תחת שמש החופש, שזרחה מעלינו. קם צבא עברי ורועם מצעדו. אולם המצביא! אי המצביא האמיתי של צבא-ישראל? לא!לא על במת-הפיקוד" באצטדיון עמד שר צבאות ישראל, המצביא האמיתי – עצמותיו בנכר ורוחו – במרומים.