ונקרא לה איכבוד

אנחנו, במחתרת, יכולנו לומר: מה יש? הבחורים יולקו. ואנו מנשיך במלחמתנו. מבצעים צבאיים רבים יהו לפנינו. והראיה, הם כתובים בדברי ימי ישראל, גם אם אין בהם מוזכרים בספר הצילומים של רב החינוך. אבל לא כך אמרנו. המדובר היה בכבוד אנושי ולאומי. הבריטים התכוונו, במפורש ובזדון, להשפילו ואנחנו, בני החורין במחתרת, גמרנו אומר למנוע את ההשפלה. או להגיב עליה. לפיכך הזהרנום. בשפתם אמנו להם, כי אם יולקו חיילינו, יולקו קציניהם. ומספר המלקות שווה יהיה: 18. הבריטים לא שעו לאזהרתנו. אחד הלוחמים העברים הוצא והולקה. וילקו קציני בריטניה, כפי שהזהרנו, כך נשבר השוט בארצנו הכבושה. הוא לא הונף עוד לא על יהודי ולא על ערבי. ושב הכבוד לישראל. כל עמי תבל שמעו, וכך אמרו. כל המושפלים הרימו ראש ויישרו גבם. זהו הכבוד. לעולם לא היה עולה על דעתנו להלקות מישהו מאלפי הקצינים או רבבות החיילים הבריטיים, שכבשו את ארצנו. כדי להשפילם; אבל משהם ניסו להשפיל את הלוחם ביהודי ואת היהודי בלוחם, פדינו את כבודו מידם או משוטם. וכך אמרנו: יהודים הושפלו בגולה במולדתם – לא עוד.