וטו למועצת הבטחון או לבטחון ישראל

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ז אלול התשכ"ג, 6 בספטמבר 1963
מתוך:
2

ייאמרו הדברים בבהירות. לעת עתה הושבה על כנה שיטת ההבלגה הנודעת. אויבנו יורים אלינו, מתקיפים אותנו, הורגים בנו. אין אנו מגיבים בדיעבד. לעתים אנו אף מתפארים בכך, כי לא הושבה אש במקום ההתקפה ובזמנה. זוהי ההבלגה בכל כיעורה, ועם הסכנות הצפונות בה, על פי הנסיון, להגברת התוקפנות והרחבתה. אמנם כן, אנו מקבלים עליה ממרחקים אי אלו מחמאות, מפי אנשים היושבים שם לבטח, והם אוהבים ומפארים ומשבחים את ההבלגה, כל עוד הם עצמם לא הותקפו, או לא עמדו להיות מותקפים. אבל דמנו מוסיף להישפך. וחוצפת האויב גוברת והולכת. אולי יש אומרים, כי זה מצב עדיף מאשר להגיב ולהיגנות. הבל ורעות רוח. אם בפני עם מותקף עומדת הברירה: תגובה או גנוי, מוטב זו עם זה, מאשר לא זו ולא זה.

מכל נסיון עלינו להשכיל לא תמיד היה לאל ידן של פעולות תגובה כדי להפסיק את התקפות האויב. בודאי, כפי שהנסיון החוזר מוכיח. הן לא הפסיקון לתמיד. אל לנו להתעלם גם מנסיונות אלה. אבל מעל לכל אלה, עומד הלקח ההיסטורי של עם, אשר אויביו אוהבים לשפוך את דמו, לא רק בכל דור אלא בכל הזדמנות, והם רוצים כי הוא יהיה הפקר. אין גרוע ממצב הפקרות זה. אין מסוכנת, בשביל קיומנו לא רק חרותנו, מן התודעה, אם ניתן לה לחדור ללב האויב, כי אפשר לשחק בדמי היהודים, כי אפשר לשפכם כמים, מבלי לחשוש לתגובה, לענישה. הבלגה פירושה הפקרה. והפקר לא רק חרפה היא, אל הסכנה הלאומית בשיאה.