וטו למועצת הבטחון או לבטחון ישראל

בצדק לא גונו. יש לומר במפורש, כי לו מדינה מותקפת לא היתה זכאית להגיב על פעולותיו התוקפניות של אויבה, היה הכלל הגדול של הגנה לאומית חוקית, החרות גם במגילת האו"מ בסעיפה 51, מתרוקן מכל משמעות. בימינו, מופעל נשק במהירות של דקות או שניות. לא תמיד, ולא בכל מקום, ניתן למותקף להשיב אש בו ברגע. כלום יש להסיק מתנאים אלה, כי אויב יוכל לפתע לפתוח באש תותחים או להמטיר פצצות מעל, ואם המותקף לא יהיה לאל ידו, ברגע ובנקודה מסויימים, בהם כמובן בחר התוקפן, להפעיל את הארטילריה או את אוירוני הקרב שלו, ישובות הכוחות התוקפים והתוקפניים לבסיסם, וגמרנו, עד שישובו ויתחיל לקטול? מספיק להציג שאלה זו, כדי להבין את עומקו של האבסורד, הצפון בשלילת התגובה, כאחת הדרכים להגנה לאומית לגיטימית ובלתי נמנעת.

בימי משבר קובה קבע הנשיא קנדי כלל גדול. בימינו, אמר, כאשר אפשר להפעיל נשק התקפה בן-רגע, שיא הסכנה הלאומית (המצדיקה פעולה נגדית) נוצר לאו דוקא עם פתיחת האש עצמה. יש לקוות, כי נשיא ארה"ב לעולם לא יטען, כי כלל זה חל רק על ארצו שלו. אבל, אם עוד לפני פתיחת האש עלול להווצר מצב, בו קיומה וריבונותה של אומה עומדים בסכנה ישירה, עם פתיחת האש, או אחריה, על אחת כמה וכמה.

לא למותר לציין כי כללי הגיון אלה הובנו ע"י מדינאים מנוסים עוד לפני 40 שנה בקירוב. בשנת 1925 נחתם הסכם לוקרנו המפורסם, סעיפו העיקרי הוא השני. נאמר בו, כי המדינות החותמות מתחייבות לעולם לא לתקוף אחת את רעותה, מלבד אשר לצורך ,,הגנה לגיטימית". פרוש הדבר כי, אם צורך זה עולה, מותר גם לתקוף את התוקפן. ומתי נעשית הגנתה של מדינה ללגיטימית לחלוטין, אם לא כאשר היא מתוקפת או אזרחיה נרצחים בשטחה? ואם מדינות, שחתמו על הסכם שלום, ככה קל וחומר מדינה אשר תוקפותיה מקיימות עמה מצב מלחמה מתמיד.

על אף כל אלה, זכתה ישראל, מטעם מועצת הבטחון, לגנויים חוזרים ונשנים, מפורשים וגסים על מעשי התגובה שלה שמהותם הגנה לאומית מובהקת.