ואתא – מי

בממלכות, בהן בוטלה ונאסרה בעלות פרטית על אמצעי הייצור, שייכים המפעלים מבחינה חוקית למדינה. אולם המדינה היא מושג משפטי גרידא, יצור מופשט, כל עוד המציאות אינה מפגישה את מי שפועל בשמה עם מי שנדרש, בשמה, לעשות או לחדול. בפגישות יום-יומיות אלו מתברר לפועל, במשטר הסוציאליסטי, כי הקבוצה השלטות על המדינה, היא השלטת על מפעליה והיא הקובעת את שכרו ועל ידו את רמת - או נמוכת - חייו...
הלקח החברתי אחר מאה שנות מרכסיזם הוא, כי העובדים הם הם המעוניינים, כאנשים וכשכירים, שלא תהיה סוציאליזציה של אמצעי הייצור והפרנסה. לקח זה נקנה הוא בסבל, באיומים ובעינויים... אין ספק, כי הלקח ההיסטורי, הבולט לעיני כל שוחר צדק, לא יפסח על פועלי ישראל. אף הם יגיעו, ברובם המכריע, למסקנה, כי שאלת חיים היא להם, שלא ירבו בישראל מפעלים, ה,,שייכים" לממשלה או ל,,הסתדרות", אלא להיפך, שיעלה, בלי הפסק, מספר בתי החרושת, בתי המלאכה ובתי המסחר, השייכים לאנשים. דברים לא רק אופייניים, אלא כמעט דמיוניים, אירעו לאחרונה תחת ממשלה, המנסה להקים מעין סוציאליזם קפיטאליסטי. אלף ושש מאות עובדים שובתים, זה החודש השלישי, בבית החרושת ,,אתא". למעלה ממאה מהם לא הצטרפו לשביתה. מאחר שההסתדרות התייצבה מאחורי השובתים (היא לא התייצבה, כידוע, מאחורי שובתי ,,וולקאן") הוכרז כי כל הממשיך בעבודה ב,,אתא" למפר שביתה ייחשב. כלל הוא. אך מי הם מפירי השביתה ב"אתא"? כולם חברים וותיקים של הסתדרות העובדים הכללית; ורובם, כנראה, חברי מפא"י. ועוד משהו אופייני אם לא דמיוני: מפא"י הודיע לחבריה, מפירי השביתה, כי הם יוצאו משורות המפלגה, אך הם מוסיפים לעבוד... במדינה חופשית אין להעלות על הדעת כפיית איסור שביתות. אולם הניסיון הרב בקרב על העמים, מוכיח כי השביתה בדרך כלל, מסתיימת בפשרה. אם כן, למה לא להתחיל מן הפשרה? כל שביתה או השבתה מביאה במישרין נזק למשק הלאומי. דבר זה הוא כה ברור, עד שאין כלל צורך לעמוד על הפרטים, כגון המעטת הייצור, סיכון ייצוא וכדומה...