ואתא – מי

פיטורי עובדים למען העלאת רמת הייצור והתפוקה- בקשר עם בעיה חמורה זו יש לומר מיד, כי בימינו אין להעלות על הדעת פיטורים שרירותיים, העלולים להפוך אנשים עובדים ומתפרנסים למחוסרי עבודה ונטולי אמצעי קיום. הכרת כל אדם המאמין באמת של צדק והשוחר צדק של אמת, מתקוממת נגד ,,סדר" חברתי שכזה. חלפו הימים, בהם כל מה שנראה למועיל ל,,אדם הכלכלי" היה החוק החברתי. אם נראה את האדם בכלכלה נמנע קלקלה באדם; במידה רבה, בוודאי, נמנענה. להשקפה זו אין קשר עם הסוציאליזם המרכסיסטי, המצמיד, בהגשמתו, את האדם למכונה והופכו לעבדם של השליטים המנהלים, או המנהלים השולטים. הליברליזם האמיתי, הנשגב, הרואה את היחיד ואת אושרו כמטרת כל חברה ויצירתה, הוא הוא נר לרגלינו. חרות וצדק חד הוא. את האמונה שאין להפריד ביניהם, קבלנו כולנו מחוזי ישראל ונביאי האמת....
אני סובר, כי על בעיה מורכבת ורצינית זו אמר כמה דברים נכונים מר בן-גוריון בועדית מפלגתו. יריב, האומר משהו נכון, אין להסס להודות בכך. המובאה אינה לנגד עיני. במידה שהנני זוכר, הרי הוא אמר, כי כל אדם חייב לעבוד במקום, בו הוא מביא תועלת ממשית. אנשים, שאינם מביאים את התועלת הדרושה, המדינה חייבת להבטיח להם עבודה, אבל במקום אחר. במלים אחרות, אין לשלול את העיקרון של פטורי-ייעול, אך יש לסייגו בסייגי בטחון, כי האדם המסוגל לעבוד, יקבל עבודה, ואילו אדם אשר כושרו פג לא יושלך, אלא יקבל מינימום של קיום. ומהי הדרך לפתרון במקרה של סכסוך? כמובן בוררות. אין דרך אחרת. לו היה קיים מוסד ממלכתי נייטרלי באמת, לבוררות מונעת סכסוכים, לא היה המשק הלאומי מפסיד מיליונים של שעות עבודה יקרות וגם מרירות רבה הייתה נחסכת.... מסתבר, כי גם בעיה זו, שהיא כלכלית וחברתית כאחת, לא תיפתר אלא עם שנוי המשטר, עם ההפרדה המוכרחת בין הרשות הממלכתית ובין האיגוד המקצועי ובין בעלות על מפעלים.