התקופה ובעיותיה, הבנין ויסודותיו
בהכנס תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי לועידתם השביעית למנין שנות חידוש עצמאותו של ישראל בכברת ארץ אבותיו, נפנה את לבותינו, על פי המסורת המקודשת בועידותינו, אל האיש אשר עצמותיו עודן בנכר ורוחו עמנו ובתוכנו, אשר קראנו משחר נעורינו אל דגל השירות הלאומי.
תחת הדגל הזה, ועליו האמונה בזכות האלוהית, האנושית, העל-תקופתית, הנצחית, שאיננה ניתנת לערעור על-ידי שום כיבוש בכוח הזרוע, בלתי חוקי, חולף, של העם היהודי על ארץ אבותיו כולה, על ארץ-ישראל בשלמותה ההיסטורית; האמונה בהדר מלכותו של האדם, של הפרט, של היחיד, אשר שלומו, חרותו ואשרו הם תכלית קיומה וטעמו של המדינה; האמונה כי השליט העליון בחברה, מן שיהיה הצדק. אם יש משמעות למושג העברי מ-דינ-ה וכי תנאי ראשון, מוקדם, שבלעדיו אי-אפשר, לשאיפת הצדק ולהגשמתו הוא, כי לא יהיה בה אפילו איש אחד רעב, יחף, בער או חסר קורת-גג, - תחת הדגל הזה, ועליו ממיטב האידיאלים האנושיים והלאומיים, החזוניים כפי שהם חרותים עליו – שרתנו את עמנו, ואולי מותר לנו לומר לעת זקנתנו: היטב שרתנוהו, בימי שאיפה מחד והתכחשות מאידך, במערכה ששום פעולה אנושית לא תשווה לה עוד, הלא היא מערכת השחרור. ניפוץ כבלים, סלילת הנתיב אל עצמאות לאומית וריבונות ממלכתית, מערכה המחברת דורורת רבים אף בקרב עמים שונים, מאבותינו לאמונה במודיעין ועד אחינו לרוח במרסלה. שרתנוהו בימי גורל ומיפנה, במניעת הנורא באסונות הלאומיים, הלא היא מלחמת אזרחים, כפי שהודה באיחור כה רב אחד מראשי יריבינו. שרתנוהו בהחדרת ההכרה כי ההכרעה הפנימית לא תיפול אלא על ידי פתק הבוחר וכי כל האלטרנטיבות להכרעה זו אחד פירושן: שואת האלימות ההדדית החוזרת או כיעור הרודנות הבלתי נסבלת