הפרובוקטור

אסתר רזיאל, אחותו המכובדת ואהובה של מפקדנו הראשי, נלקחה לבית-הכלא יחד עם בעלה. בבית, אשר בין כתליומרחף תמיד צער האבדה האיומה, נשארו שני ילדים קטנים וההורים הזקנים, השכולים. המהלומה היתה קשה. אין בדעתי להכחיש כלל כי בלילות ההם, בלילות השחורים שירדו אחרי המאסרים הראשונים, נדדה שנתי. כמעט שלא יכולתי לעבוד. לנגד עיני עמדו המשפחות השסועות, ובעיקר הילדים, הקטנים העזובים. בקרתי אצל כמה מן המשפחות הללו. ראיתי את הגברת רזיאל, את האם העבריה הגדולה של הבן הגדול, ששעורותיה הלבינו כשלג. אך רוחה – כצור סלע. ומלים אלו יצאו מפיה, בהתאפקות ובשקט: "הנה, אדוני, בן לילה, שוב נחרב ביתנו..."