העולים בסערה השמימה
החיים אינם העיקר בחיים.
החרות חשובה מן החיים.
על ברכי התורה הזאת - תורת המרד, תורת החופש - חונך הנוער העברי, שהתקבץ, מן העיר ומן הכפר, מקרוב וממרחקים, "משמאל" ו"מימין", מכל השכבות, מכל העדות ומכל הגלויות, סביב דגלו של הארגון הצבאי הלאומי.
רבים היו שקמו נגד תורה זו - והיא הדבירתם.
רבים היו שלעגו לתורה זו - והיא השתיקתם.
כי תורת אמת היא.
תורת אלהים חיים, שלא רצה בעבדים, שלא רצה בשעבוד, שברא את האדם בצלמו, כאדם חפשי, השומע לא לאדון-עריץ אלא לקול מצפונו.
ובשם תורה זו יצא לקרב מאיר פיינשטיין; בשם תורה זו קם להלחם משה ברזאני.
קם דור חדש בארץ.
דור שטיהר את נשמתו מזוהמת ההכנעה.
דור שהחיה בדמו, בסבלו ובגבורתו את מסורת הקדמונים - כובשי כנען ומורדי יהודה.
דור שהפך את נס הנצחון של מעטים נגד רבים, למציאות חדשה. דור שהפליא את העולם במהירות התחדשותו ובאוצרות גבורתו.
ובשם הדור הזה, ובשם התורה שבאה ממחדשי האומה, מתאו של אסיר עכו הראשון ומגבעת תל-חי השוממה והמנצחת; בשם הדור המתקומם ותורתו הממרידה פוצצו את עצמם השניים, ובטרם הפעילו את הרמון על גופם - שרו. הם שרו את שיר התהילה הנצחי: אדון עולם. הם שרו את שיר הדרור: להיות עם חפשי בארצנו.
