הנכונות המכרעת
המפנה חל בשנה ההיא בה הארגון הצבאי הלאומי, בפיקודו של דוד רזיאל, הפעיל נשק עברי, בפעם הראשונה מאז החילונו שבים לארצנו, לא לשמירה, לא להגנה מקומית, הכפוייה לפי טבע הדברים, אלא להתקפת נגד, שמהותה הגנה כוללת על האומה, על חייה, על כבודה ועתידה. בימים ההם קם לנו, ונפל, יעקב רז, שפתח במו ידיו את פצעיו, כדי למות ובלבד של לגלות את סוד הארגון הלוחם. בימים ההם קם, והקריב את חייו, מנחם סטרליץ, שהטיל את עצמו, בשעת אימונים מחתרתיים, על רימון יד, ובלבד שלא יפגעו חבריו לנשק, לאימון ולאמונה. ובימים ההם מופיע בכל גדולת פשטותו,שלמה בן יוסף. הגבורה העברית עלתה משלב אלי שלב. מגבורת ההגנה לגבורת ההתקפה. מן הגבורה בשדה הקרב לגבורה בתא המוות, וממנה למעלות הגרדום. מאז לא היה עוד תרומפלדור היחידי לסמל את גבורת ישראל המחודשת. נשמתו, במרומים, בוודאי לא "קנאה", אלא נתעלתה. השיר העממי שם בפיו את הקריאה: לכו בעקבותי. וילכו. ויעלו עמו.
