הנוער, האמונה, ההגשמה

אנו עדים בימינו, ברחבי תבל, לחזיון של שיבה המונית אל חיק האמונה. לכאורה, זהו חזיון מוזר במאה ה-20, התקופה, בה האדם הגיע לשיא יכולתו התגליתית ולעומק ירידתו המוסרית. בתקופה כזאת, על הפיכותיה, מהפכותיה ותהפוכותיה, שיבה אל האמונה תמימת הנפש ומשיבת הנפש?

אפס, אם נתבונן, נבחין שתי סיבות עיקריות של החיזיון הזה.

האחת נעוצה באכזבה הכללית מן התנועות אשר היו טוטליות במהותן בטרם יהיו לטוטליטריות בשליטתן. הן ניסו, בהיותן מקיפות כל, להעמיד במקום האלהים את האדם ובמקום האדם את המדינה. האכזבה הזאת לא במהרה באה. ההתפכחות בייסורים רבים נקנתה. מתחילה הייתה התקווה. התנועה הקרויה סוציאליסטית באה לעולם כתקווה גדולה בימים, בהם בהמונים עצומים רדו שליטים-יחידים שלטון ללא מעצור העובר בדרך המקרה, בירושה, מאפסות מנופחת אחת לחדל-אישים שני בניגוד לשכל הישר של יודע קרוא וכתוב. התנועה ההיא הופיעה בימים בהם, כפי שאמר מדינאי והוגה דעות ד'ישראלי, "העולם היה שייך למעטים, למעטים מאד";