המצב המדיני והבטחוני (הרצאה בפני מועצת תנועת החרות) -בשלושה חלקים

מספיקה שאלה זו כדי להבין שצריך לדחות, גם היום, כפי שצריך היה לדחות בעבר, את ההצעה הזאת של מדינה דו-לאומית. לא כן מדינה של דו-או – רב אתנית. מעולם העם היהודי לא טען למדינה בארץ אבותיו שבה יהיו יהודים בלבד. מעולם לא היתה טענה כזו. מעולם לא עלתה סיסמה כזו על דגלה של הציונות הממלכתית, מעולם לא הגיש תביעה כזו לאומות העולם תיאודור הרצל, מעולם לא דיבר על כך מקס נורדאו כשהוא דרש בשנות ה-20 על פי בטויו המפורסם "לזרוק" חצי מליון יהודים לארץ-ישראל (הלאוי והיו שומעים בקולו ומי יודע אם גורל עמנו גם בגולה לא היה אחר). מעולם לא דרש דבר כזה זאב ז'בוטינסקי. הוא עמד בפני ועדת פיל, בפני חקירת שתי וערב של חבריה, שאחד מהם, אם זכרוני אינו מטעני, הומבולט, שאל אותו מה יהיה על המדינה היהודית שאתה מטיף לה, הן זה רעיון שלא ניתן להגשים אותו, יש רוב ערבי בארץ-ישראל. השיב לו זאב ז'בוטינסקי: זה רעיון מציאותי לחלוטין, תנו לנו אפשרות להביא לידי מצב שבו יהיה רוב של 51 אחוז יהודים בארץ-ישראל והרעיון שלי מוגשם. ודאי, זאת היתה תשובה לשאלה קנטרנית. מובן מאליו שלא על 51 אחוז בלבד בנוי הרעיון של מדינה יהודית, עם רוב יהודי. אבל תשובתו של נושא רעיון הממלכתיות, אחרי הרצל, בדורנו, היא אופיינית מבחינת ההכרה, שאפילו רוב קטן יאפשר לנו להקים ולקיים, כפי שזוהי זכותנו וחובתנו, מדינה יהודית בארץ-ישראל.