1964-01-24 ... הצעה לסדר היום. בשביל העלאתה אינה דרושה אלא חתימה אחת: של חבר כנסת. למעשה היא צריכה לעלות לדיון הטרומי, הקצר, ללא דחוי. אבל יושב ראש הכנסת והסגנים רשאים לשלול ממנה את דחיפותה. הטעות המקובלת היא לחשוב, כי נשיאות הכנסת צריכה להכיר בדחיפות ההצעה. ולא היא. כל הצעה לסדר היום היא, על פי טבע הדרישה להציגה, דחופה. אבל היושב ראש וסגניו יכולים, בהתאם לתקנון הכתוב, להחליט, כי אין להעלותה תוך הדיונים הקבועים מראש. במקרה כזה עולה ההצעה בישיבה, הקרויה עשירית, ביום הרביעי, אחת לשבועיים. שום גורם לא בכנסת ולא מחוצה לה, אינו יכול למנוע את העלאתה באותו יום. רק המציע עצמו יכול, אם ירצה לוותר על הדיון הטרומה בה, או להסכים לדחייתו.
כל חבר כנסת זכאי להניח, כי בנמקו את הצעתו לסדר היום, הוא ישכנע את רוב חבירה להסכים לדיון מלא בה. אם הרב נוהג, בדרך כלל, אחרת, הרי נוהגו אינו מבטל את זכות המיעוט או היחיד. בלעדי ההנחה, תהא בלתי מתיאותית כפי שתהא, כי אפשר לשכנע, וחובה לנסות לשכנע, אין פרלמנט. ואם הרוב המונהג על ידי הממשלה יותר מכפי שהוא מפקח עליה אינו משתכנע, נשארת החובה והזכות להסביר את העמדות השונות לצבור, הקורא על הדיונים הפרלמנטריים, או המקשיב להם. זה אינו ,,דיבור אל הרחוב", כפי שנאמר פעם, מתוך נאמנות מפליאה לדימוקרטיה על ידי מי שטען בשעתו, כי בכלל אינה דרושה אופוזיציה בבית הנבחרים של מדינת ישראל. זהו אחד התפקידים החשובים של כל פרלמנט חפשי: על ידי הדיונים הגלויים, המתנהלים בו, לאפשר לאזרח בן-החורין לשפוט, מיד או בבוא היום, מי הצודק. הממשלה הזאת, כפי הנראה, מפחדת מפני השפעתם של דיונים חופשיים כאלה על דעת האומה. משום כך היא מנסה דוקא בענינים החשובים ביותר, למנוע מאת האופוזיציה את אפשרות הבטוי, אפילו זו המצומצמת, הניתנת לה באמצעות הצעות לסדר היום. יכולים אנו להבטיח לממשלה, כי לא תהא תפארתה על דרך זו. אמנם היה מי שלא רצה באופוזיציה בבית הנבחרים העברי, אבל היא ישנה. והוא יהיה פרלמנט לא בית מונולוגים ממשלתיים.
