המטרה והשיטה בלחימה מהפכנית
מאמר עיתון
נושאים:
מורשת ישראל - בהשראת התנ"ך וחז"ל. השקפות חיים - סוציאליזם, קומוניזםמחבריו של המניפסט הקומוניסטי קבעו, בלי היסוס, כי דברי הימים של כל החברה כולה, הם דברי ימיהן של מלחמות המעמדות, האדון והעבד, הפאטריצי והפלביאי, הברות והצמית, האומן והשוליה. אבל אפילו מחזיק באסכולה זו מזכירה הכללי של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ברור לכל אדם משכיל, כי היא נסתרה על-ידי הנסיון, מימי קדם ועד ימינו אלה. [...]
מספר מקורי, ישן, למדנו על דו-שיח, אשר בעקבותיו התחולל מפנה גורלי בתולדות ישראל. אל הכפר מודיעים באו אנשי המלך. הם ביקשו לראות את אחד הנכבדים, מתתיהו, ודרשו ממנו לעשות את מצוות המלך. תביעה זו לא לוותה באיומים, אלא דווקא בהבטחות שובות לב:
- ראש וגדול ונכבד אתה בעיר הזו וניתמך בבנים ואחים; אתה, קרב ראשון ועשה מצוות המלך, כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים, והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות.
אולם מתתיהו סירב לקבל את ההטבות, במעמדו החברתי והכלכלי, שהוצעו לו. הוא השיב בהכרזה מהפכנית מושלמת:
- (אף) אם כל העמים... יסורו כל איש מעבודת אבותיו, אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו; חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות. את דברי המלך לא נשמע, לסור מאבותינו ימין ושמאל.
כך החלה הלחימה המהפכנית של אבותינו המכבים. איזה קשר יש בינה ובין תנאי הייצור ויחסי הייצור? מה בינה ובין אומן ושוליה, בעל אחוזה ואריס? נהפוך הוא. החומר הוקרב למען הרוח. לא רק נכבדות המעמד אלא החיים עצמם הוטלו על כף, המאזניים, למען מופשטות האמונה ונצחיותה. כך היה בכל הדורות, לרבות בתקופה הידוע לנו מקרוב, לא מקריאה אלא מן הנסיון הישיר. המרכסיסטים קוראים לעצמם סוציאליסטים מדעיים. עליהם לשוב ולהתבונן בשורש, אשר ממנו צמחה כל האסכולה שלהם. אם לא ירצו להתכחש לאמת ההיסטורית הגלויה לעין כל, יהיה עליהם להודות, כי מוריהם נתנו להם תורה, שאינה עומדת במבחן המדע של ההיסטוריה. [...] אנו נתקרב להגדרה שלמה ומייחדת, אם נאמר כי דברי הימים של החברה האנושית הם קורותיה של התנגדות הנדכאים לאלימות המדכאים.
זוהי מהותה של הלחימה המהפכנית, בין אם פורצת ומתחוללת בגלל מניעם לאומיים, או דתיים או חברתיים. האדם מגיע לקצה גבו יכולתו לשאת בסבל שהוטל על בני עמו, או בעלי אמונתו, או אנשי מעמדו, מסקנתו היא, כי אלה אשר בידיהם השליטה, ולרשותם הכוח, משתמשים באלימות, כדי לשלול זכות, אל לקיים עוול. זהו הגילוי הפשוט, המכריע. השליט הוא האלים. חוקים אינם אלא הסוואה, לעתים אפילו ביטוי, לכפייה עריצותית. לכפייה זו יש להתנגד; הזכות, החובה, היא להעבירה מן העולם. זוהי כוונת התפילה: ותעביר ממשלת זדון מן הארץ. אם השלטון הוא אלים ברשעותו אין מי שקם ללחום בו חוטא באלימות, אלא להיפך, הוא מקיים את מצוות ההתנגדות לאלימות זדונית. יתרון הכוח הפיסי הוא, תמיד בידי המדכאים; עליונות הכוח המוסרי היא בידי המעטים המתקוממים. כך נוצר שיווי משקל, מיוחד במינו, המאפשר להמשיך בהתמודדות, וגם להביאה, ביום מן הימים, לסיום מוצלח. בלעדי אותו איזון הכוחות, שמקורו בספירות שונות, היו כל מלחמות השחרור נכשלות; עובדה היא, שרבות מהן נסתיימו בנצחונה של החרות.
טוב לציין, כי דווקא לחימה מהפכנית, על הקרבנות והייסורים הקשורים בה, מעוררת משהו יפה, מאחד בלב אנוש. היא באה להוכיח, כי, על אף כל הרע עלי אדמות, יש יסוד להאמין ברגש הצדק של האדם.
מספר מקורי, ישן, למדנו על דו-שיח, אשר בעקבותיו התחולל מפנה גורלי בתולדות ישראל. אל הכפר מודיעים באו אנשי המלך. הם ביקשו לראות את אחד הנכבדים, מתתיהו, ודרשו ממנו לעשות את מצוות המלך. תביעה זו לא לוותה באיומים, אלא דווקא בהבטחות שובות לב:
- ראש וגדול ונכבד אתה בעיר הזו וניתמך בבנים ואחים; אתה, קרב ראשון ועשה מצוות המלך, כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים, והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות.
אולם מתתיהו סירב לקבל את ההטבות, במעמדו החברתי והכלכלי, שהוצעו לו. הוא השיב בהכרזה מהפכנית מושלמת:
- (אף) אם כל העמים... יסורו כל איש מעבודת אבותיו, אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו; חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות. את דברי המלך לא נשמע, לסור מאבותינו ימין ושמאל.
כך החלה הלחימה המהפכנית של אבותינו המכבים. איזה קשר יש בינה ובין תנאי הייצור ויחסי הייצור? מה בינה ובין אומן ושוליה, בעל אחוזה ואריס? נהפוך הוא. החומר הוקרב למען הרוח. לא רק נכבדות המעמד אלא החיים עצמם הוטלו על כף, המאזניים, למען מופשטות האמונה ונצחיותה. כך היה בכל הדורות, לרבות בתקופה הידוע לנו מקרוב, לא מקריאה אלא מן הנסיון הישיר. המרכסיסטים קוראים לעצמם סוציאליסטים מדעיים. עליהם לשוב ולהתבונן בשורש, אשר ממנו צמחה כל האסכולה שלהם. אם לא ירצו להתכחש לאמת ההיסטורית הגלויה לעין כל, יהיה עליהם להודות, כי מוריהם נתנו להם תורה, שאינה עומדת במבחן המדע של ההיסטוריה. [...] אנו נתקרב להגדרה שלמה ומייחדת, אם נאמר כי דברי הימים של החברה האנושית הם קורותיה של התנגדות הנדכאים לאלימות המדכאים.
זוהי מהותה של הלחימה המהפכנית, בין אם פורצת ומתחוללת בגלל מניעם לאומיים, או דתיים או חברתיים. האדם מגיע לקצה גבו יכולתו לשאת בסבל שהוטל על בני עמו, או בעלי אמונתו, או אנשי מעמדו, מסקנתו היא, כי אלה אשר בידיהם השליטה, ולרשותם הכוח, משתמשים באלימות, כדי לשלול זכות, אל לקיים עוול. זהו הגילוי הפשוט, המכריע. השליט הוא האלים. חוקים אינם אלא הסוואה, לעתים אפילו ביטוי, לכפייה עריצותית. לכפייה זו יש להתנגד; הזכות, החובה, היא להעבירה מן העולם. זוהי כוונת התפילה: ותעביר ממשלת זדון מן הארץ. אם השלטון הוא אלים ברשעותו אין מי שקם ללחום בו חוטא באלימות, אלא להיפך, הוא מקיים את מצוות ההתנגדות לאלימות זדונית. יתרון הכוח הפיסי הוא, תמיד בידי המדכאים; עליונות הכוח המוסרי היא בידי המעטים המתקוממים. כך נוצר שיווי משקל, מיוחד במינו, המאפשר להמשיך בהתמודדות, וגם להביאה, ביום מן הימים, לסיום מוצלח. בלעדי אותו איזון הכוחות, שמקורו בספירות שונות, היו כל מלחמות השחרור נכשלות; עובדה היא, שרבות מהן נסתיימו בנצחונה של החרות.
טוב לציין, כי דווקא לחימה מהפכנית, על הקרבנות והייסורים הקשורים בה, מעוררת משהו יפה, מאחד בלב אנוש. היא באה להוכיח, כי, על אף כל הרע עלי אדמות, יש יסוד להאמין ברגש הצדק של האדם.
