המחוקק והמבצע

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט"ו טבת התשכ"ב, 22 בדצמבר 1961
מתוך:
עמוד 2

מה הוא החשוב והעיקר בפרשה קטנה זו? היחסים בין פרלמנט לבין ממשלה, בין המחוקק לבין המבצע, בין המחליט לבין העושה, בין המפקח לבין המבוקר, אינם פשוטים במדינה דמוקרטית; הם מורכבים, לעתים אף מסובכים. אך אוי לה לדימוקרטיה, אם הפרלמנט, אם בית הנבחרים וה¬מחוקקים, מוותר, בגדולות כבקטנות, על סמכותו ועל מעמדו כלפי הרשות המבצעת לענפיה. אבדיקציה זו פרושה סוף, או ראשיתו, של החיים הדימוקרטיים. המושג Abdicatio נלקח מן החוק הרומי העתיק. פרושן הפשוט הוא הכרזה כי משהו אינו שייך למישהו. ושם, ברומי הקדמונית השתמשו ב־ Ablatio להורשת בן משפחה, במובן המקורי של מלה עברית זו, כלומר לביטול זכות הירושה של הבן, היורש בכח. במרוצת הימים כמו ביחס למוש¬גים אחרים, חל שנוי במובנה של האבדיקציה והשמוש בה. היא חלה על מלך, המוותר על כסא המלכות, וב¬ימים עברו, על השלטון, בין מרצונו החפשי ובין מתוך אילוץ, גלוי או סמוי, בין בשמו ובשם צאצאיו ובין בשמו לטובת אחד מהם. בזמננו אין עוד אלא מלכים מעטים, ומלכותם, לעתים רחוקות, פרו¬שה שלטון. אמנם נזכרנו בימים אלה במאורע האבדיקציה, החפשית למחצה, של המלך אדווארד השמיני, הדוכס מווינדזור, בעלה של הגברת סימפסון. אבל ביחס לרוב המלכים, בני דורנו, יש לומר, אם מותר, כי העמים עשו להם Abdicatio במובן מסויים של המשפט הרומי, או במלים פשוטות גרשו אותם וביטלו את זכות הירושה של בניהם ובני בניהם. אולם בימינו קמה תופעה של אבדיקציה מסוג אחר, כוונתי לוויתור, חדפעמי או שיטתי, חלקי או מוח¬לט של הפרלמנט על סמכותו כנושא הרבונות של אומה החפשית לבחור.