המורד הבודד

בהתנהגותו סותר ג'ילאס את אחת מהנחות היסוד של המרכסיזם, לפיה הקיום קובעת את ההכרה. הנה לפנינו דוגמא כשהכרת היחיד קובעת את קיומו. ג'ילואס הגיע לפסגת המעמד החדש. הוא היה לא רק ידידו של טיטו: הוא נחשב ליורשו. הוא היה גבור עטור תהילה של מלחמת שחרור פרטיזנית, שהחדירה בקרב היגוסלבים את הגאווה, בה עמדו, אחרי שנים, נגד נסיונות ההכנעה של סטאלין. ג'ילאס גם מילא תפקיד גדול במערכת ההתנגדות לשליט הסובייטי המדביר. עברו גדול היה; עתידו מובטח היה. מבחינת שכיות החמדה, היו בוודאי, חייו טובים מחייהם של מיליונים מבני עמו. מה חס, בשטח החמרי, לאיש האוליגרכיה הקומוניסטית? יום אחד, קם איש כזה ומוותר, מרצונו החפשי, על כל הטוב, הניתן לו ולבני ביתו. על שום מה? על רעיון; עליו בלבד. הלא דבר הוא בימים, בהם מספרים לנו, לא רק בארצות קומוניסטיות, כי למען טובת הנאה יוותר האדם על כל רעיון. ההכרה, שהתעוררה בלבו של ג'ילאס, קבעה את קיומו - עדי בית הכלא. ג'ילאס ניסה להקים אופוזיציה בארצו. הוא ידע, כפי שמעידים דבריו שלו, כי מוסד זה, הנראה לו חיוני לחרות האדם, הוא בלתי אפשרי במשטר קומוניסטי. ואף על פי כן, ניסה. כנראה, שלא יכול היה אלא לנסות, גם אם ידע, כי אין לו סיכוי להצליח. יש והדרך, בה הולכים לקראת מטרה צודקת, היא עצמה מושכת וקוראת לעלות עליה, גם אם המטרה נראית רחוקה. וג'ילאס לא זו בלבד שלא נכנע לכשלון; הוא גם לא נכנע - אולי זה קשה יותר - להצלחה. בעצם, ניתן לומר, כי חבריו לשעבר, יריביו, רודפיו וכולאיו, מצליחים. שלטונם לא עורער ולא זועזע... לאלה שהתענינו בגורלו של ג'ילאס, נרמז כי לו הוא היה, בשעתו, מבקש חנינה, היו משחררים אותו לא רק מתא הבדידות, או משכנות רעה בו, אלא מבית הסוהר. מרמז זה, שפורסם בעתונות הבין-לאומית, ניתן להסיק, כי לו הוא היה מודה ב,,שגיאותיו", או בלשון המקובלת, הנודעת, מתוודה על סטיותיו, היה זוכה לחסד, או להבנה או לשניהם גם יחד. אבל ג'ילאס אינו מודה אלא בהכרתו; והוא אינו מתוודה. בזה הוא נבדל לטובה ממנהיגים קומוניסטיים אחרים, מוכי פחד ורמוסי השפלה, שלחכו את מגפו של דורסם. הוא עולה, מבחינה זו גם על טרוצקי, אשר בקרוב תימלאנה עשרים שנה להירצחו... ג'ילאס נוהג אחרת. הוא סובל, ואינו נכנע. בדידות הוטלה עליו, והוא לא ביקש רחמים. שכני הצקה ניתנו לו, והוא לא השמיע קול תחנונים. המשטר, עליו קרא תגר ,,מצליח", אך הוא אינו מרכין ראש בפנמי הצלחה ובעליה, הוא מוסיף לנהוג, גם אם אין הוא יכול לפעול, על פי הכרתו. הוא דורש שינויים יסודיים. גופו נשבר; לא רוחו. עמידה כזה, אפילו של אדם אחד, היא תוחלת.