1953-09-18 שטות אופיינית לה, שעתה הממשלה בצוותה ,,להגלות" לנצרת מספר תושבים של הכפר-אבו-גוש. הממשלה טוענת, בהסתמכה על שרות הסתר שלה, כי שלשה מבין התושבים הערביים האלה אשמים בהשתתפות בפשע של הטלת רימונים על מוסד חינוכי לילדים עוורים; האחרים, אומרים השלטונות, סירבו לשתף-פעולה בגלוי המתנקשים הרצחניים הנסיון הורנו לדעת, כי, בלי הוכחות ברורות, אין לתת אמון בידיעותיה ובהודעותיה של הבולשת שלנו; מפקחיה וחוקריה הגבוהים הוכיחו, הן בימים עברו והן בימים אלה, כי עיקר כשרונם הוא לשקר. למען לא נעשה עוול לאיש, עלינו להניח ביחס להאשמות, שהוטלו על תושבי אבו גוש, את מה שאפשר להניח ביחס לכל האשמה מישטרתית: ייתכן שהיא נכונה, ויתכן שאין לה יסוד. אם לתושבי הכפר, ,,שהוגלו" הגלילה, אין כל קשר להתנגשות הזוועה, אסור היה, כמובן, להטיל עליהם את עונש ,,הגלות"; אך אם האשמה היא נכונה, אסור היה להטיל על האשמים את ,,עונש" השילוח. צאו וראו: בקירבת אבו-גוש הושלכו רימוני-יד חיים על ילדים עוורים, בכוונה ברורה לרצחם נפש. פשע כזה, כלום יש נורא הימנו? הבולשת ברוכת הכשרונות טוענת, כי היא הצליחה לתפוס את מבצעי הפשע, או את השותפים לביצועו, ומה עושה עמם הממשלה, ברוכת העוז והתבונה? היא ,,מענישה" אותם, את המתנקשים בילדינו האומללים, בעונש מרעיד עצמות: בהעברתם לעיר נצרת. עתה ידע כל ערבי מה צפוי לו, אם הוא ינסה לרצוח את ילדי ישראל או יתן יד לנסיון רצח; מעתה וודאי יירא כל מתנקש וידו תיסוג אחור לפני שתורם עלינו או על בנינו, בקיצור: אם אנשי אבו גוש הם חפים מפשע, הרי הענשתם של אנשים, שלא עשו כל עוול, הוא מעשה מרושע, אך אם לאנשים אלה יש באמת יד בהתנקשות הנוראה, הרי שילוחם לנצרת הוא ,,עונש" שיעורר את צחוק השטן בכל מדורי הגהינום. ממשלתנו ירום הודה רשמה על מצחה כתובת רבת-הוד: רשע נלעג.
