המבקר הגרמני והכרזותיו המדיניות

אם לסמוך על אמנות הצילום, הרי האדונים בן-גוריון ופרס נראים, בימים אלה, מדושני עונג, עליזים, מחייכים ומתרוננים. אמנם, אורח הכבוד שלהם מארץ גרמניה חשוד אפילו בביצוע פשעי מלחמה; לכל הדעות הוא נמנה על מיליוני בני עמו שהייללו את שמו של היטלר. גם מזמיניו של הר שטראוס לא הכחישו, כי בימי מלחמת העולם השניה, הוא היה קצין בצבא הרייך השלישי. בימים ההם היה כל קצין גרמני נשבע שבועת אמונים אישית לפיהרר; והברכה המקובלת בתוך הקורפוס הרצחני הזה היתה ,,הייל היטלר". אבל לדידם של המארחים הישראליים, אם להשתמש בשפת שכספיר שאולה, Strauss is an honourable (Ger)man.
שטראוס זה לא קצין רגיל בצבאו של היטלר; הוא היה קצין חינוך באחת מיחידותיו; בתפקיד זה הוא ליווה אותה, במיצעד הדמים, מזרחה עד לעיר שנקראה בימי לנין צארצין, בימי יורשו סטלינגרד ובימי פוסלו וולגוגרד. תפקידם של קציני חינוך הוא, כידוע, להסביר לחיילים את הפקודות החשובות ולשמור על המוראל בשעת מילויין ולמענו. היה מענין לדעת, כיצד קצין החינוך הנאצו-גרמני, הר פראנץ יוזעף שטראוס הסביר לחייליו את הפקודה שסומנה בתוספת להוראה מספר 1615/42 מטעם המפקדה העליונה של הוורמאכט, בה נאמר, בין השאר:
,,יותר מאשר בזמן אחר, הבעיה היא להיות או לא להיות. המאבק הזה, אין לו עוד כל קשר עם אבירות חיילית או עם קביעותיה של אמנת ג'נבה. אם המאבק הזה נגד הכנופיות הן במזרח והן בבלקן לא יתנהל באמצעים הברוטאליים ביותר (allerbrutalsten), לא יספיקו בזמן הנראה לעין הכוחות המזיינים העומדים לרשותנו כדי להתשלט על המגיפה הזאת. משום כך זכאי הצבא וחייב להשתמש בכל אמצעי, בלי שום הגבלה, גם נגד נשים וילדים, ובלבד שיביא להצלחה"...
בספרו האדיר, ,,עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", מביא מחברו, מר שיירער, גם פקודות מטה, המצוות המפורש לסייע ,,בהשמדת הגזע היהודי" למען גדולתו ובטחונו של הרייך הגרמני. ושוב היה מענין לדעת, כיצד הסביר אותו קצין חינוך את הפקודות האלו למבצעיהן. בכלל היה רצוי לשמוע, ולו עף מפיו, תקציר השיעורים החינוכיים, אשר אוברלויטננט שטראוס נתן לחייליו של היטלר. אבל אמר מארק אנתוני, סליחה, אומר מר שמעון פרס: Strauss is an honourable man.
שטראוס זה היה, במשך שנים רבות, חבר הממשלה הגרמנית, עד שגורש ממנה בגלל הצטברות של שערוריות ומחמת שימוש בשיטות, שהוכרו, ברחבי תבל, כנאציות. הוא היה בממשלת אדנהאור, שר ההגנה והעמיד בראש הצבא הגרמני, המוסיף לקרוא לעצמו הגנתי (רייכסווהער, ווהרמאכט, בונדסווהער, תמיד ,,והער" – הגנה!) עשרות גנרלים ומאות קצינים בכירים אחרים מקרב אלה שפיארו ושיבחו את שמו של היטלר, עדי מפלתו, כמובן. אחד מהם הוא הויזינגר, קצין המבצעים של חיל הזוועה הנאצי, עליו אמר הסנטור האמריקאי מורס, ידיד מובהק של ישראל: ,,משוכנע אני, כי אין לשלול כלל את העובדה ההיסטורית שהוי זינגר היה אחד המפקדים הנאציים העליונים והוא מילא תפקיד חשוב מאב בקביעת המדיניות הצבאית הנאצית ובביצועה". אבל שטראוס הוא, בכל זאת, אדם ישר. כך אומרים עדי אופיו מר בן-גוריון, מר פרס והנגררים אחריהם.
מחצית הכנסת הסתייגה מעריכת ביקורו של גרמני זה בארצנו. הא כיצד? האין קביעה זו עומדת בסתירה לפרשנותו של קול ישראל? וודאי. הסיבה היא, כי הפרשנות המהוללת ההיא סותרת לחלוטין את האמת. כדי להוכיח זאת, מספיק חשבון אריתמטי פשוט. תומכי הממשלה בכנסת החמישית מונים ששים ושמונה מקרב מאה ועשרים חבריה. שמונה חברי סיעת אחדות העבודה הקואליציונית מתנגדים לביקור הזה מעיקרו. בקרב סיעת הליברלים היו חילוקי דעות. מספר חבריהם, ובראשם מר צימרמן, התנגדו לביקור בתור שכזה; אחרים, כפי שקבע מר הררי, הסתייגו מעיתויו. עובדא היא, כי סיעה, אשר שני חלקיה הצביעו בשעתן יחד עם מפא"י בעד עיסקת הנשק הנודעת, לא נתנה הפעם ידה לממשלה, בעת הדיון הטרומי בכנסת, על שלש הצעות לסדר היום. יוצא איפוא כי לצד מחייבי הביקור לא נותרו אל הסיעות המייצגות ששים חברי כנסת, ואילו מחציתה השניה הסתייגה, על ידי שליחיה, במידה זו או אחרת, מעריכתו. אבל מה להם ולמזמינם ולמשמעותה המוסרית רבת החשיבות של ההצבעה בכנסת? להם יספיק פרשן-סלפן אחד, שיודיע לציבור, בניגוד לנוהל ולמהות כאחת, כי הכנסת אישרה את הזמנתו של שטראוס, כדי שלא יבושו בכזבם.
קולי ישראל ,,הממלכתי" שמש לא רק שופר לסילוף אלא גם אמצעי הטעייה. האסטרטגים הגאוניים, שהורו לו לשדר, במשך יומיים תמימים, כי אורחם יבוא למדינת ישראל ביום הראשטו לשבוע, נהגו על פי הכלל הידוע, לפיו מצווה היא להטעות את האוייב. אך האוייב היה הפעם ציבור האזרחים נגדו הם קשרו קשר עם הר שטראוס. להם הם אמרו: יבוא ביום א'; לו הם הגידו: תגיע ביום ב'. ואין כלל סיבה להכחיש, כי ההטעייה הצליחה. מאות אנשים, זקנים וצעירים, וביניהם ראשי מפלגה, המייצגת ארבע עשרה רבוא אזרחים, עמדו על רגליהם קרוב לתריסר שעות, ואילו האורח שנגד בואו, מתוך שמוש בזכותם האזרחית ומלוי חובתם הלאומית, הפגינו, בא רק למחרת היום. חניבעל, קיסר נפוליאון, תינוקות הם בשימו בתחבולות מלחמה, הקרויים אסטרטגים, בהשוואה עם מארגני ביקורו של הר שטראוס.
כל הקורא את הדברים האלה חש, בוודאי, מיד, כי אין בהם שמץ של מרירות או טינה. להיפך. כפי שאנו מתגאים במשמרת הכבוד היומית, הקשה אך הטובה, בשדה התעופה לוד, כן שמחים אנו על התוצאה שהיא השיגתה עוד בטרם תתקיים. ההודעה המוקדמת על עריכתה הספיקה כדי שאורח נכבד שכזה יוגנב למדינה בעזרת כל אמצעי ההאפלה, העומדים לרשותו של שלטון-להכעיס. אבל הוא בא, צועקים המזמינים. והם צוהלים. ואיך אנו מקבלים אותו? גבורים