הישיבה התשיעית של הכנסת הרביעית-הרכב הממשלה החדשה ותכניתה-דיון
האמת היא שכוחנו בא לנו מכל שכבות העם, כפי שהוכח מאז הלכנו לבחירות. בעצם, הייתי מציע ליריבינו הנכבדים לעזוב לחלוטין תיאוריה מארכסיסטית מסויימת, אשר כל הסוציאליסטים בעולם כבר פונים לה עורף, לאמור — שמפלגת מדינית אינה מייצגת אלא שכבה חברתית מסויימת. אין אמת בכך; אולי מעולם לא היתה אמת בכך. כיום עובדה היא, שהשמרנים באנגליה מקבלים את קולותיהם גם מפועלים, והלייבור באנגליה מנסה לקבל - ואף מקבל - את קולותיו של המעמד הבינוני...מאז באנו אל דגלו של מורה הדור זאב ז'בוטינסקי, האמנו שיש מפלגה לאומית, זאת אומרת מפלגה המנסה למצות את המשותף בין שכבות האומה, והיא מייצגת לא שכבה אחת ולא מעמד אחד אלא עושה את הכל בנאמנות, במאמץ אינטלקטואלי ובלב חפץ כדי להיטיב עם כל בני האומה, ללא הבדל שכבה, אבל אם מישהו ישאלנו, האם לא באה לנו תמיכה מחסרי אמצעים ומאזרחים סובלים ונדכאים נשיב — ובגאווה — : באה גם באה. העובדה שאנשים אלה נותנים בנו אמונם מוכיחה שאנו נושאים את דגל הצדק...זהו תפקיד המחדיר בנו גאווה: בהיותנו באופוזיציה, אנחנו, בצורה שאינה נראית לעין — אבל מעשית מאד, ממשית מאד — מיטיבים עם הציבור הסובל, חסר האמצעים. ואם יריבינו, על־ידי שייטיבו עם הציבור הזה, יעלו את רמת חייו, יעשו עמו צדק — ישכנעו אותו שיצביע בעדם, נקבל את השכנוע באהבה, אבל נדע: בגללנו, בגלל עלייתנו, כדי לנסות למנוע עליה נוספת, נעשה הדבר. זה התפקיד השני, סמוי מן העין, קונסטרוקטיבי מאד, חשוב מאד, חיובי מאד, חיוני מאד. אנחנו נמלא את שני התפקידים האלה, ללא כל מרירות על שעמנו זאת הפעם לא נתן לנו את הסמכות ביקשנוה, אלא באהבה, במסירות, בנאמנות, באמונה, מתוך הכרת אחריותנו.
