הישיבה התשיעית של הכנסת הרביעית-הרכב הממשלה החדשה ותכניתה-דיון

ידענו במשך כל השנים האלה, על־פי הודעות מוסמכות וחוזרות ונשנות, כי על בעיית הפליטים הערביים תדון ישראל רק כחלק ממשא־ומתן על שלום, ורק בשיחות ישירות עם מדינות ערב. לעומת זאת, בעצם דיוניה של עצרת האו״ם נעזבה עמדה מוצהרת זו, ונודע כי מדינת ישראל תהיה מוכנה לדון בבעיה זו גם בצורה נפרדת במישרין או על־ידי מתווך, או כפי שתוקנה ההודעה בדיעבד, בעקיפין. יש יסוד לשער, כי כל ההודעות הללו היו יכולות להתפרש כמתן גושפנקה להחלטה דומה לזו שנתקבלה בעצרת האו״ם. אבל תהא הדעה בענין זה אשר תהא — העובדה המכרעת היא, שנתקבלה החלטה כזאת, המחיה החלטת עצרת האו״ם מלפני עשר שנים... ויש עובדה מדאיגה לא פחות. ההחלטה בעצרת האו״ם נתקבלה בלא כל התייעצות עם נציגי ישראל. ודאי, בירושלים ובוושינגטון נערכו התערבויות מצדנו, לפעמים אפילו בהולות. אולם העובדה היא שנציג ארצות־הברית לא מצא לנחוץ מצדו הוא ליזום התייעצות כל־שהיא עם דוברה של מדינת ישראל בענין לא רחוק, לא תיאורטי, אלא באחד הענינים הקרובים ביותר לישראל. על התוכן הפיוסי נוסף איפוא נוהל פיוסי. זה דבר חמור, אם מדינה ריבונית מועמדת מחוץ למעגל ההתייעצויות ההכרחיות, המקובלות במשפחת העמים, בענין הנוגע לה...בתנאים הקיימים של חלוקת ארץ ישראל לא רק חובה עלינו אלא זכות לנו לומר ביחס לכל הצעה לקבלת האנשים שעזבו את החלק הזה של ארצנו non possumus, ואין להוסיף, כפי שאמרתי, על הלאו הזה שום סייג, גם לא ביחס לפיצויים. אם אנו מדברים על פיצויים, הרי זה כאילו אמרנו שלמרות הכל מידה של אחריות על יצירת בעיה זו מוטלת עלינו. ואילו האמת היא, שאם מדובר בפיצויים — לנו חייבים פיצויים, אם על נזקי מלחמה תוקפנית ואם על רכוש של מאות אלפים מבני עמנו שאנו קיבלנום ורכושם נשדד...בתנאים כאלה, הדרך היחידה להדיפת התקפת לחץ, היא התקפת נגד מדינית. משום כך אנחנו אומרים: חובה להודיע, כי אמנם אין לבעיה זו פתרון במדינת ישראל, אך יש לה פתרון חיובי אמיתי בארץ ישראל, אם תשוב ותהיה מאוחדת. קיום זכות נצחית בשילוב עם פתרון אנושי של בעיה אנושית — זו התשובה.