הישיבה השלושים ושמונה של הכנסת השניה

ועוד מאורע אחד היה לפני הבחירות. האדון בן-גוריון יזכור אותו. הוא ציווה לירות בי בתותח. אני עמדתי בתוך אניה בוערת בלהבות אש, ראיתי את אחי, בחורי, תלמידי, נופלים נרצחים; בידי בחורי, תלמידי, אחי היו מכונות-יריה. מרגמות, רובים. נתתי את הפקודה — מול אויב — לא להרים יד, והם שמעו. ובכנסת הזאת, במשך שלוש שנים, אילו החלטות קיבלתם, שקוממו את נפשנו. יצאנו אחרי החלטות אלה בראש חפוי, עצובים מאד, אולי לא הצלחנו בשליחותנו. ואחרי החלטות הללו הלכנו, חברי ואני, אל הנוער ההוא, שאתם קוראים לו בשמות, והוא מחרף נפשו למוות למען עמו וארצו, והוא נתן מדמו, שנים-עשר ממנו עלו לגרדום ושירת התקוה על שפתותיהם עד הרגע האחרון — יצאתי אל הנוער הזה, למוד-המלחמה, יודע-קרב, ואמרתי לו: זוהי הכנסת שלנו, הממשלה שלנו. הרוב מכריע, נלך אל העם, ננסה לשכנע אותו. אם לא נצליח — מה עוד יכולים אנו לעשות? זהו עמנו. אחר כך הלכתי לגולה, נפגשתי עם רבבות יהודים, הם עדים, הם יאשרו את דברי, ואמרתי להם: הממשלה הזאת, ממשלה אחרת — ממשלה יהודית היא, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום שבו ישנה ממשלה יהודית. הממשלה שלנו היא, ממשלה שלי היא — כך אמרתי ליהודי אמריקה, ארגנטינה, מכסיקו — ויהיה הרכבה אשר יהיה. כך חינכנו את הנוער שלנו. את הכל קיבלנו אף כי זעפה נפשנו. רצינו לחנך את העם הזר. לחיי מדינה, לחיי חופש, לחיי עצמאות, לחיים תקינים, אחרי אלפיים שנות גלות. כלום אין גם לנו ילדים ? כלום אין גם לנו נשים? כלום אין מגיעים לנו חיי משפחה שקטים? כלום אין גם לנו איזו זכות שהיא לחיות כאזרחים חפשיים במדינה הזאת? הרי את הכל נתנו למען הקמתה. מאומה לא קיבלנו; לא פיקוד, לא צבא, לא משטרה, לא ממשלה, לא משרה - שום דבר!