הישיבה השלושים-ושבע של הכנסת השביעית- יום שני, ג׳ אדר א׳ תש״ל 9 פברואר 1970 – חוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל-1970

יש להפריד בין לאום ודת מצד אחד ובין אזרחות מצד שני. כך נהוג במדינות חפשיות ודמוקרטיות. אבל נכון הדבר שההתפתחויות ההיסטוריות בחלקי העולם השונים נבדלות זו מזו. בחלק מסויים של העולם המושג ׳׳נשיונליטי״ - וכך הוא גם מצלצל בספרדית ובצרפתית — זוהה במשך דורות עם ״סיטיזנשיפ״. מדוע באה התוצאה הלשונית והמהותית הזאת? כי האומה השלטת בארצות שבחלק אחד של העולם היתה חזקה כל-כך בכוחה וגם בתרבותה, עד שהטילה מרותה במשך דורות על כל מיעוט שחי בתוכה. והמיעוטים שגרו עם האומה השלטת הזאת, אפילו ברצון קיבלו את דעתה, דתה ולאומה.

בחלק אחר של העולם היתה ההתפתחות שונה מזו. העמים נכבשו. לתוך הארצות נתקיימו פלישות. וקרה שמיעוט שהשתלטו עליו, תרבותו היתה גבוהה משל הרוב הכובש. המיעוט לא רצה להיכנע, וסירב להתבולל. הוא טען: אני בן לאום אחר מן הלאום השליט. ואני מודיע על כך. ואני דורש שיווי זכויות.

איך חשנו אנו, היהודים והציונים, בין שתי התפתחויות אלו ואני משמיע שתי תארים אלה - יהודים וציונים - מתוך הרגשה שהם נותנים כבוד ותהילה למחזיקים בהם. אנו היהודים, אנו הציונים, תמכנו בהתפתחות השנייה. ובה ראינו את הקידמה. אחרת היינו צריכים להודות, כי התבוללות וקידמה — חד המה. ואנו אמרנו שהתבוללות היא ריאקציה, היא שלילת זכויות, היא התכחשות לעבר וגם לעתיד. ולכן אנו היהודים, ואנו הציונים, היינו חלוצי הרעיון של לאומים, של מיעוטים, בתוך רוב, התובעים שיווי זכויות אזרחי.