הישיבה העשרים-ואחת של הכנסת השישית – יום רביעי כ׳ טבת תשכ״ו (12 ינואר 1966) – הרכב הממשלה החדשה ותכניתה – דיון

בקרוב נביא לדיון את הצעת החוק לתיקון חוק לשון הרע. הממשלה כבר יודעת כי חוק לשון הרע לא זיכה אותה בעולם הבא, אבל הוא הביא לכנסת את ״העולם הזה״. אנו הזהרנוכם מפני סעיפים מסויימים באותו חוק לשון הרע. מיניתם ועדה. שוב פגעתם בכנסת. כאשר דנים על חוק חשוב וממנים ועדה לבדיקה ולחקירה — זהו נוהל יפה. לא דרושה שום פזיזות בחקיקת חוקים. אבל לאחר שהכנסת חוקקה את החוק, — למנות, בלחץ דעת- הקהל, ועדה אשר תבדוק אם צדקה הכנסת, ואפילו המדובר הוא ברוב שעמד נגדנו, זה תקדים חמור מאד. מה יוצא? כאילו הוועדה שמינה ראש הממשלה היא בבחינת בורר בין המיעוט ובין הרוב, בין המיעוט שצדק לאור מימצאיה של הוועדה לבין הרוב שטעה. אבל אנו, אפילו היינו הצודקים, איננו רוצים בבוררות כזאת, כי הכנסת היא הריבונית. קראתם את דין-וחשבון ועדת ויתקון, ובשלושה סעיפים עיקריים הוא הזדהה לחלוטין עם עמדת האופוזיציה: לא להבדיל בין עתון יומי לבין עתון לא-יומי; להעמיד את אחריותו של המדפיס על אותו יסוד של אחריות המפיץ: למחוק את המלים ״ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו ענין" — בסעיף המדבר על הגנת אמת הפרסום. מדוע לא שמעתם בקולנו? אנו, איפוא, נביא את הצעת החוק לתיקון חוק לשון הרע, הרע, כדי להיטיבו.