הישיבה המאתים וארבעים וחמש של הכנסת הראשונה-חנינתם והמתקת ענשיהם של הפושעים הנאציים בגרמניה; תביעת פיצויים מגרמניה
"עלינו להקים בירושלים בית דין מיחד לשיפוט הפושעים הנאצים אשר השתתפו בהשמדת עמנו, ועלינו לשפוט אותם גם באי-נוכחותם. כל העמים אשר הנאצים התעללו בהם הקימו בתי דין מיוחדים לשפוט הפושעים הללו; ואנו – דווקא אנו לא נקים בית דין כזה? ואם בית הדין ישפוט מוות. – מוות למרצחים הנאצים! – אזי נכריז לא רק כיהודים אלא גם כשוחרי חופש, שכל איש, יהודי או גוי, אוהב צדק ושחור חרות, אם יפגע בהם הרי כולנו כאזרחי מדינה רבונית, וכאנשים חופשיים – וגם כל האנשים החופשיים בעולם, כולנו נעמוד מאחוריו, נגן עליו, נושיט לו את מלא העזרה. כי על הגויים בעולם, לדעת שמן היום בו קם הטפוס החדש באדם, היהודי הלוחם אשר הם חשבוהו למת וקבור לעולמים, והוא למד את האמת הפשוטה של חיים ומות, לאמור, שישנם דברים יקרים מן החיים ונוראים מן המות – מן היום הזה, השמדתם של בני ישראל לא תסלח ולא תשכח לעולמים, ויד הצדק העברית תשיג את המשמידים, משמידי אחינו באשר הם שם, כי אחרת, על אף תקומת המדינה, איך נחיה בעולם האכזריות הזה?"
