הישיבה המאה-וארבע-עשרה של הכנסת השביעית – יום שני, י״ז חשון תשל״א 16 נובמבר 1970 – הודעת ראש הממשלה על המצב המדיני והבטחוני – דיון

בדרכים שלעתים נראו נסתרות הגענו, התגוננו. ניסו להשמידנו, פרצנו, שיחררנו. מדוע אנו בורחים מן הגשמת רעיוננו שלנו, הרעיון הציוני? איזה עוול אנו עושים? 1% של העם הערבי הגדול יהיה בארץ-ישראל מיעוט לאומי מוכר, בעל זכויות שונות, בארץ שבלעדיה איננו יכולים לחיות ושחלוקתה תביא עלינו אסון. ׳׳בחלוקה אין דרך לשלום, אלא ודאות של מלחמה". אני אמרתי דברים אלה, חבר-הכנסת כרמל? — לא. אמר אותם מר יצחק טבנקין. האם הם פסולים בעיניך או הם טובים? מה קרה לנו? זו הסוגיה ההיסטורית. אלה הן שתי האסכולות, כי את חלוקת הארץ יהודים יוזמים. אין לחץ על חלוקת הארץ. כשנציע את מפת המובלעות, יהיה לחץ לרדת מהן, אבל חלוקת הארץ היא מיזמת היהודים. אחרי הנצחון, אחרי הגשמת הרעיון שלנו, באים אנשים ואומרים: אבל אם אתם מציעים זאת, לא יהיה שלום. עוכרי שלום שכמותכם. זו טענה חסרת כנות. כבר אמרתי ואני מזכיר זאת: ירושלים, עזה, שרם-א-שייך, פס לאורך הירדן — תקבלו הסכמה לכך במהרה בימינו מסאדאת, מחוסיין, מרוג׳רס ? ההאשמה שאנחנו המאמינים בזכותנו על ארץ-ישראל איננו רוצים בשלום - האשמה זאת ממש תשוב לחיקכם, ואמנם יש שמאשימים אתכם שעל-ידי מפת המובלעות תוך ויתורים אתם מונעים שלום.

מיעוט ערבי? תעשו את החשבון. במפת המובלעות יהיו 800,000 ערבים. נכון, הם יהיו בשלטון יהודי, ואנו מאמינים בשוויון זכויות, במיעוט לאומי ובזכויות של מיעוט לאומי. איזה עוול כאן? אבל אם אסור, אם זאת מניעת הגדרה עצמית ממיעוט גדול, 800,000 מותר ו- 1,200,000 כבר אסור? מוסר החלוקה מוליך לחלוקת המוסר. גם לגבי שלום, ולגבי השלטון היהודי עם מיעוט ערבי. אינכם יכולים לאחוז את החבל בשני קצותיו.