הישיבה הארבע-מאות-ושלושים-וחמש של הכנסת השביעית – יום שלישי, י״ב סיון תשל״ג 12 יוני 1973- הגברת רדיפות יהודי ברית-המועצות, סוריה ועיראק

מה ההבדל? שוב אני מדבר מתוך ניסיון. כאשר קומוניסט נאסר שם והוטל למטה למרתף של ה-נ.ק.ו.ד. או ה-ק.ג.ב. - כל עולמו מתמוטט, כל אמונתו נהרסת. הוא היה קומוניסט. הוא שירת את המשטר, הוא האמין בצדקתו. הוא סיכן את נפשו למען המשטר. הוא הלך אחריו. ועתה הוא רואה: זה המשטר? — העינויים, המכות, העלבונות, קריאות ״בוגד״, החקירות הבלתי- פוסקות, הודעות הכזב, ה״טרויקה״ המפורסמת, לית דין ולית דיין, אין משפט, בידוד מוחלט, אין משפחה. או אז הכל נהרס עליו והוא מגיע למסקנה שלא כדאי לסבול. אם זה המשטר, מוטב לקבל קצת שינה, קצת מזון, קצת הקלות.
הציונים — לא פיוטר יקיר, אלא סילביה זלמנסון או לוויטש או אחרים, יודעים: יש להם אידיאל. אם צריך לסבול למענו - יקבלו את דין הסבל. אין הם הראשונים והיחידים שסבלו למען הציונות. כך הם אומרים בלבם. לכן אין הם נשברים, הם מקבלים על עצמם את כל הסבל. הם נשארים נאמנים לאמונתם, זו הגדולה המוסרית, האנושית, הלאומית הכבירה.