הישיבה הארבע מאות ואחת של הכנסת השניה

אם תשאלונו, אם מותר לשים קץ לשפיכות הדם העברי והערבי כאחד על-ידי מלחמה, על-ידי מלחמת חזית גלויה וכללית, נאמר: הן, מותר. האנושות שהתנסתה במשך דורות, וביחוד בדור האחרון, בהונאת הבריות על-ידי התוקפנים, בדיכוי, בשעבוד, נטשה מזמן את הכזב של הפאציפיזם המ- זוייף הממיט עליה אסון אחרי אסון; האנושות למדה להבחין בין מלחמת אספארטקוס לבין מלחמת קריסוס, בין מלחמת צדק לבין מלחמת עוול. אילו אנו היינו יוזמים, בהתקפת-נגד, מלחמת חזית גלויה, לא היינו עושים מלחמת עוול אלא מל- חמת צדק, לא היתה זו מלחמה למען שפיכות דמים אלא כדי לשים לה קץ; לא היתה זו למען כיבוש אדמת זרים, אלא למען שחרור אדמתנו, מכורתנו, לא היתה זו מלחמה למען מלחמה, אלא למען השכנת השלום.