הישיבה הארבעים-ושבע של הכנסת השמינית – יום שני כ״ח אייר תשל״ד 20 מאי 1974 – הודעת הממשלה על התקפת המחבלים במעלות ובסביבתה – דיון

בעמדנו בפני התקפת דמים של נאציסם מחודש על תושבינו, על נשותינו וילדינו, עלינו לדעת איך להדביר אותה. הדרך היא במתקפה מתמדת. אילו פעמים אמרנו מעל הבמה הזאת, אדוני היושב-ראש, בשנים האחרונות, מול מעשי הרצח ותכניות ההשמדה הללו נשתחרר מן הפילוסופיה של התגמול. הם הורגים בנו ואנחנו מגיבים. אין עוד ללכת בדרך הזו, כי אם נלך בה, כאילו בין תגמול לבין תגמול אנו משלימים מראש עם שפיכת דמי נקיים. נניח שבשנות הארבעים היה לנו נשק, חיל אוויר, ארטילריה, כלי מלחמה אחרים, והיינו יודעים היכן למצוא את הימלר או את אייכמן, או את אנשי הגסטאפו, את אנשי ט.א. או ס.ס. — מה היינו עושים? הם היו מוליכים רכבת לאושביץ עם ילדים שלנו ואנחנו היינו פוגעים בהם באיזה שהוא מקום. ואחר כך מה היינו עושים? — ממתינים עד שתלד רכבת אחרת. אין ספק בלבנו כי אילו אז היה נשק בידינו היינו מכים במרצחים הנאצים בכל כוחנו יומם ולילה, בכל מקום, בכל שעה. כי הן רק בדרך זו יכולנו להציל את אחינו, אחיותינו, תינוקותינו. הוא הדין בימים אלה.