1963-11-29 וושינגטון, העשרים בינואר 1961, שלג, קור רוח. מי שראה, כפי שנזדמן לי לראות, ביום ההוא, כיצד מכתירים, בריפובליקה, נשיא נבחר, מוכרח לתהות, מדוע אנשים חכמים ונבונים מחליטים לא להתחשב באקלים השורר בארצם. אנחנו, בארץ ישראל, מקיימים מערכות בחירות מתישות בחדשי הקיץ הלוהטים וזונחים לתכלית צבורית זו, את ימי האביב, שנעימים מהם אין בעולם כולו. האמריקאים בחוקתם קבעו עתים, שאין לסטות מהם, לבחירות נציגיהם ומושליהם. מתוך שילוב התאריכים הקפואים הללו יוצא, כי מי שנבחר לנשיא ארצות הברית נכנס לתפקידו דווקא בחודש ינואר. זו הסיבה, שבגללה, בעקבות הסערה המדינית המתחוללת כמקובל עד לבחירתו של הנשיא, מלווה, כרגיל, סערת שלג את כניסתו לתפקיד. כך קרה עם השבעתו של לינקולן, של רוזולט ועוד. כך גם אירע ביום, בו סנטור בן 43 ג'ון פיצג'רלד קנדי נכנס לבית הלבן. וושינגטון כולה היתה לבנה.
טקס השבעתו הצטיין – בתקלותיו. הראשונה בהן, כפי שסיפרתי, באה משמים. אפילו מי שראה, בגלל תהפוכות הגורל, שלג אחרון בשלישי במאי וראשון בשלישי בספטמבר , לא יכול היה אלא להתפלא על מפל שלג המתמיד, האדיר שירד עם פתיחת עשור הששים על בירת ארצות הברית. הספספלים, שהוכנו בעוד מועד בשביל הקרואים, התכסו פתיתי לובן. ניקום. יבשום. אך השלג שב וכיסה אותם. עזה היתה הרוח כמוה הכפור. משום כך העידיפו רבים לחזות בחילופי הגברי בכס הנשיאות מריחוק חם, בבתיהם המצויידים בטלביזיה, מאשר מן הקירבה הצוננת של הרחבה המלבנה... הקהל שניצב בה היה באופן יחסי מועט.
אך היו גם תקלות אנושיות שעשה שהארכיבישוף מבוסטון, אם זכרוני אינו מטעיני, ברך את הנשיא הצעיר, פרץ מבמת הנאומים, שלצידה ישב הנשיא היוצא, אייזנהאור, ומצידה השני הנשיא הנכנס, קנדי, עשן משחיר. המופקדים על הטקס, או הבטחון, גילו, לעיני כל, סימני דאגה טבעית. מדי פעם בפעם ראינום קמים מתכופפים, בודקים, דופקים, עד שהעשן פרי קצר חשמלי, פסק מעצמו. אז נקרא אל הבמה, על ידי הכרז, זקן המשוררים האמריקאים, רוברט פרוסט, אשר שמו, אם כי לא רגשו, התאים מאד למזג האויר. הוא החל קורא שיר שחיברו במיוחד לכבוד המאורע והאיש שעמד במרכזו. אך בינתיים הבקיעה השמש את ענני החורף וערפליו ושלחה קרניה, הקרים אך האדירים, לעבר הישיש הקורא. הוא סונוור לא יכול היה לקורא. ניסה, חזר, כיסה עיניו, הפסיק, התאונן בקול על המאור המעפיל. חיוכים טובי לב השתפכו על פניהם של הנשיאים השכנים. הכל, בודאי, רצו לעזור לו. אך איך אפשר לעזור למשורר? רגע של מבוכה, של השתתפות בצער, של חוסר ישע. לבסוף, הודיע פרוסט, כי לא יקרא את השיר המיוחד, אלא ישמיע מזכרונו שיר ישן שלו. השמש זרחה. לזכרון לא הפריעה. השיר נאמר. הוא היה מוקדש למלחמת השחרור האמריקאית. הקהל שרווח לו, הודה במחיאות כפפות.
כל זה התרחש מחוץ ל,,תוכנית", והיה אנושי מאד. הטכס כולו הצטיין לא רק הודות לתקלות, בפשטות אנושית. האמריקאים אינם מיליטריסטים. הם אמנם עשו מלחמות רבות; מדינתם אף נולדה ממלחמה. אבל חייליהם עודם צועדים בדומה ליותר לקבוצות צופים מאשר ליחידות צבא, והסדר בטקסיהם הממלכתיים אינו מושלם כלל ועיקר. נדמה לי כי זאת יש לומר לשבחם דווקא. כך זה היה פורוסי פחות ואנושי יותר. וכך זה היה, כפי שראיתי במועיני, גם בטקס ההשבעה של הנשיא קנדי. לאחר שהוא סיים את נאומו, ניגשה אליו אשתו ובתנועת יד אמהית, לעיניהם הצופיות של מיליוני אנשים, ליטפה את לחיו. היתואר, כי באירופה, מלך או נשיא או ראש ממשלה, יקבל בפומבי הערכת חיבה מעין זו: יפה דרשת? כך זה היה בפשטות הנעורים שאינה מכירה בשום רשמיות באמריקה, ב-20 בינואר 1961.
