האמת על פרשת אלטלנה

אבל הם אמרו: לאו! את כל הנשק אנו תובעים לרשותנו. ועד הוסיפו: אם נרצה ניתן לגדודים שלכם. אם נרצה ניתן לגדודים אחרים. חיילינו חלמו שנים על גבי שנים על נשק זה. מה לא עשו, מה לא הקריבו למען כל רובה וכל מקלע? הזוכרים אתם את עקיר? הזוכרים אתם את רכבת-בנימינה? הן כל הנשק שהיה לנו נרכש בדם. בדם טובי בנינו. והנה בא נשק גואל זה, נשק רב וחדיש זה, הכיצד לא נצייד בו את לוחמינו כיצד לא נדאג שאנשינו יקבלוהו בראש וראשונה? האנשים שלנו אנשים חפשיים הם. הם שומעים בקולנו, כי קולנו הוא לגביהם צו מצפונם, הד למשאת-נפשם. אבל אם נבגוד בהם – הם ימרדו גם בנו. וכאן היתה סכנה. אנו לא יכולנו לעבור את הגבול הזה. על כך לא יכולנו לוותר גם בגלל האינטרס הלאומי – הדורש אחדות לוחמת של כל הלוחמים.