דרכי ההגשמה

אף על פי כן קיים הבדל בין הצבא שלנו, הלוחם לשחרור המולדת, לבין צבא סדיר. וההבדל העיקרי נובע מעצם השם. צבא אנחנו, אבל לא רק צבא. צבא-שחרור אנו. וצבא שחרור נבדל מצבא סדיר לא רק בדרך הגיוס (התנדבות מול גיוס כפייה), לא רק באורח-החיים (מחתרת וחשאיות הכרחית מול הופעה גלוייה) ולא רק במהות המשמעת (משמעת מתוך הכרה, מול משמעת שביסודה מונחת הכפייה הפיסית).

צבא השחרור נבדל מצבא סדיר קודם כל ביחס אל הפונקציה המדינית של המלחמה. בעוד שצבא סדיר במדינה קיימת - אם משטרה איננו מתבסס על דיקטטורה צבאית, שהיא גרועה וחולפת ככל דיקטטורה - מוסר, יכול למסור וחייב למסור את ההכרעה הפוליטית בידי הממשלה שלו, אין צבא השחרור יכול, אין הוא רשאי, לוותר על המחשבה הפוליטית היוצרת ועל הפעולה הפוליטית העצמית, שמטרתה לרכוש עזרה, להגביר את המלחמה ולהחיש את הנצחון.

המחשבה והפעולה המדינית מוכרחות ללוות את הפעולה הצבאית, מוכרחות ללוות את צבא השחרור ולפלס בפניו את הדרך להגברת הכח ולהפעלתו ברגע המתאים. צבא שחרור מחנך לוחמים-מהפכנים, צבא השחרור מקים חיילים, צבא השחרור מוליד גם מדינאים. כי צבא השחרור הוא גם צבא כובש וגם תנועה מגשימה. על כן, אין צבא השחרור יכול ורשאי למסור את "הפיקוד הפוליטי", את יפוי-הכח לנהול המדיניות, הקשורה במלחמת החופש, לשום גוף אחר בישראל, זולת הממשלה העברית.