דמי הכנרת

לאחר ליל שבת האחרון בקשה הסיעה הקומניסטית את הכנסת לדון בהתקפת ישראל על חיל סוריה ומוצביה, כאילו התקפה זו ירדה על הכנרת משי התכלת המכסים את מימיה. סיעת תנועת החרות הציעה לכנסת לדון בתוקפנות הסורית, אשר, מאז הוגשה ההצעה, חודשה וגברה והתרחבה על פני המים והיבשה והאויר. מפ"ם הגישה הצעה בינונית: המתיחות באיזור הכנסת. קיימת אפשרות, כי גם במועצת הבטחון של ארגון האומות המאוחדות, העומדת להתכנס, כדי לדון בהאשמת דמשק נגד ירושלים, ובהאשמת ירושלים נגד דמשק, יימצאו, מלבד מאשימי ישראל הקבועים, נציגים שיטענו: זו אף זו אשמה et pax vobiscum טענה מעין זו נובעת מנטיית אנוש לבקש את האמת ,,באמצע", בין שתי הקצוות כביכול. וכה חזקה היא הנטייה, עד אשר אין גרוריה מוכנים לשאול את עצמם, האם באמת ביניהם אפשר למצוא צדק או הגיון. שופט החייב לפסוק בין טענת הקטגוריה: אשם, לבין עמדת הסנגוריה: חף מפשע, לא יוכל, בדרך כלל, להסתתר מאחורי הנוחיות החמקנית של קצת-אשמה-וקצת-חפות. עליו לומר הן לקטיגור ולאו לסניגור, או להיפך. ואם באחד הימים יקום שמעון ויטען בתקיפות רבה, בעזרת נימוקים מדעיים חדשים והוכחות דילקטיות, כי שתיים ועוד שתיים הן שש: ובעוד, לעומתו, יאמר ראובן בזהירות, כי, אם גירסת ינקותו לא עזבתהו, ואם זכרונו אינו מטעהו, הרי נדמה לו ששתים ועוד שתים הן ארבע, אין זאת אומרת, כי האמת תהיה בפיו של לוי, הדוחה את שתי הדעות הקיצוניות והמגלה, לאחר מאמץ מחשבתי רב, ומתוך ניטרליות מופלאה ,כי שתים ועוד שתים הן חמש. מפ"ם, כמובן, אינה ניטרלית לגבי מעשי התוקפנות של האוייב; אבל את נוסח הצעתה, הניצבת באמצע כביכול, אפשר לכנות ניטרליסטי. הוא צריך לאפשר לדוברה, בעת הדיון בכנסת, לשוב ולהביע את הדעה על קרב קוניב, כפי שהובעה במאמר הראשי של בטעונה הרשמי. קראתי את המאמר הזה ולמדתי ממנו, כי מפ"ם אמנם רואה את מקור המתיחות באיזור הכנרת במעשי הפרובוקציה של הסורים, אבל אין היא בטוחה אם מידת התגובה הישראלית היתה כמידת ההתגרות. במלים אחרות, אמנם הסורים הכו בנו, אבל אנחנו הכינו, או נסינו להכות, בהם יותר מדי. יפה מאד. אבל עדיין לא הוברר לנו, על ידי נושאי התגמול הסימטרי, מהי אמת המידה בה ניתן לקבוע את מידת האמת של מכה נגדית. מסופקני, אם באיזשהו בית מרקחת קיימות, או באיזושהי מעבדה אלכימית הומצאו, המאזניים, בהן ניתן לשקול את המתכת הזאת. אולם טענה לא רצינית אינה תמיד לא מסוכנת, הסכנה בטיעון המידתיות היא בכך, כי מאן דהוא עלול להסיק ממנה, שעד נקודה, או מידה מסויימת היתה ישראל מגנה על עצמה, כלומר צודקת, ואילו מעבר, או מעל, היא כבר חטאה במה שנקרא תוקפנות... אין סכנה, מוסרית ומדינית וגם קיומית, גדולה מזו הכרוכה בהחדרת התודעה, או אפילו ביצירת הרשם, בקרב האוייב, כי הפקר ישראל וכמוהו דמו ורבונותו וזכויותיו... כבוד לחייל העברי. תהילת נצח לבנים שנפלו. דם הנשפך, לא בידי משמידים, אלא בקרב עם אוייבים. למען האומה והמולדת, לעולם אינו שווא. הוא מוליד גבורה. ובה קם עם ישראל לתחיה. בה הוא חי. ויחיה.