דברי מנחם בגין בפתיחת הועידה

בבואנו בשער הלאומי, אנו נושאים, ונוסיף לשאת, בגאווה את העקרון של זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלמותה ההיסטורית. אם יש משמעות למושג הנבואי חזון – ומשמעותו בפשטותו: שאיפה על-יומית, על –דורית, על-תקופתית, לטוב ולהגשמתו – הרי זהו החזון העברי מימי קדם ועדו דור אחרון: ריכוז רוב עמנו בארץ אבות; צדק, חרות, טוהר, יושר, שלום, בטחון ושכנות טובה עם העמים הסובבים אותה. בוודאי, אין איש שיוכל לומר מתי יבוא יום הגשמת החזון הזה. אולם בהיות העקרון מוסרי והסטורי, הוא עשוי גם להיות לבעיה מדינית נראית לעין. הנסיון מלמדנו שאין עוד לשוב למשחק הכפול באמת גדולה, טהרה ומטהרת, ובחזון אדיר וגדול, כפי שהתנהל לפני מספר שנים. באחד הימים השמיע דובר ישראל את ההבטחה כי אפילו כעבור מאה שנים לא תהא מצד ישראל תביעה לשעל אחד של אדמה מעבר לקו מקרי העובר בתוככי מולדתנו. אך לא עברו מאה שנים, לא חמשים, אף לא עשור, אף לא חמש – והדובר הזה השמיע באזני העם והעולם הודעה לפיה החזרנו לעצמנו שטח מסויים אחרי 1400 שנה, ויצאנו כדי לשחרר שטח כבוש של המולדת. הכפילות הזאת, הזאת, העולם כולו אינו יכול אלא לנוד לה. ומסוכן מאד הוא מבחינת קיומנו ועתידנו לנסות ולהשמיע דוקא מציון את התורה לפיה לא התביעה בזכות, אלא הנטילה בכוח, היא המבחן המכריע ביחסי אנוש...