גלגולי חוקים

יום י"ז בשבט תש"ט, 16 בפברואר 1949. באסיפה המכוננת למדינת ישראל מתקיים דיון על חוק המעבר המכונה, לשם תפארת המליצה, החוקה הקטנה. בהגיע תור הסעיף, הדן בסמכויותיו של נשיא המדינה, העתיד להיבחר, נאמרים, בדיון ההוא, בין השאר הדברים הבאים: ,,אשר לסמכותו של הנשיא: הסמכות שנקבעה לנשיא בהצעת הממשלה, והסמכות המוצעת לפניכם על ידי הרוב של הוועדה, היא מוגבלת ביותר. היא מוגבלת אפילו בהשוואה לסמכות הניתנת לנשיאים גם במדינות, אשר בהן אין הנשיא ראש הרשות המבצעת, כמו באמריקה: גם במדינות הללו, בהן הנשיא רק מסמל את המדינה, מייצג אותה כלפי חוץ וכדומה, ניתנת לו סמכות רחבה בהרבה מזו המוצעת לנשיא המדינה העברית... אנחנו מדברים ברגע זה על מוסד הנשיאות, המוסד העליון במדינה, ועל כן אין לקשר את הסמכות הניתנת לו לאיש זה או אחר. היום או מחר ייבחר נשיא זה, בעוד זמן מה יתכן שייבחר נשיא שני. אמנם, אנחנו קובעים לפי שעה רק חוקת מעבר, כלומר לא את הקונסטיטוציה גופה, אלא את סדרי החקיקה של חוקת היסוד. יתכן שהכנתה תדרוש זמן רב. על כן עלינו להניח יסודות בריאים לממשל עברי". ולהלן: משום כך הצענו שלנשיא המדינה תנתן הסמכות לעכב (בפרוטוקול הרשמי כתוב ,,להוציא׳׳, אך ברור. כי לא היתה זו אלא שגיאת דפוס. שלא תוקנה) באופן חד־פעמי חוק חיוני שיתקבל על ידי האסיפה המכוננת, או, כפי שהיא תיקרא, ,,הכנסת הראשונה״. זוהי בעיה חשובה ביותר. עלינו לדעת, כי ברוב המדינות בעולם קיימים שני בתים. זוהי התפתחות מדינית וחברתית מזה ימים רבים״ ואין היא מקרית. חכמתם המדינית של עמים״ מנוסים בחיי מדינה וממשל, ציוותה עליהם להקים שני בתי מחוקקים ולהוסיף עליהם לפעמים עוד סמכות מחוקקת מסויימת מטעם ראש המדינה; ההנחה היא שגם נבחרי העם יכולים לפעמים לשגות גם לאחר וויכוח ודיון, ועל כן חובה לתת להם את האפשרות לדון שנית. אף בדברים שכבר החליטו עליהם. לנו אין בית שני... תהא זאת מהחכמה המדינית לתת לבית (היחיד) שהות נוספת לדון באותו חוק שנתקבל על ידו. משום כך אנו מציעים שלנשיא תינתן זכות עיכוב לחוק שנתקבל על ידי הבית. אין זאת זכות וויטו מוחלטת... גם אין זאת אותה זכות וויטו הקיימת באמריקה, בה ה­נשיא רשאי פעמיים לעכב את החוק... זוהי זכות עיכוב חד־פעמית. והיה אם הבית מחליט שנית וקבל אח אותו החוק עצמו, אזי הנשיא יחתום עליו והחוק יכנס לתוקפו״. זהו הרעיון של מה שנקרא בלעז וויטו סוספנסיבי, או בעברית פשוטה, ׳לאו משהה׳, בלי הצרך, למען ביטולו על ידי בית המחוקקים, ברוב של שני שלישים, הקיים בארצות בהן נהוגה מידה של הפרדה, לא דק של אבחנה, בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת. מי העלה את הרעיון הזה בפני הכנסת הראשונה, שנבחרה כאסיפה מכוננת, והיתה חייבת, על פי עצם מהותה ושמה, לתת חוקת יסוד לאומה ? מי שקרא את הגליון האחרון של דו-השבועון ,,מן היסוד", יטה, באורח טבעי לחלוטין, לחשוב, כי את ההצעה הקונסטיטוציונית הזאת הביא, אף נמק, אחד מראשי דובריה של מפא״י באסיפת המכוננת, הלא הוא מר פנחס לבון. מנין הנטיה המשוערת הזאת? ומדוע יש לראותה כטבעית? מסתבר, כי הדברים, שנתפרסמו, על נושא חשוב זה, תחת חתימתו של מר לבון בעתונו, דומים להפליא לדברים, שהושמעו לפני שלש עשרה שנה והובאו לעיל, אך האמת, ואולי הצרה, היא, כי רעיון הלאו הנשיאתי המשהה הועלה, והדברים להנמקתו נאמרו, על ידי חבר כנסת מטעם תנועת החרות. אין שום צרך בטענה, כפי שאין לי הוכחה לאמיתותה, כי מר לבון ידע את המקור והתעלם ממנו. אני נוטה לחשוב, כי הוא, כשאר חברי סיעת מפא״י שהצביעו, בפברואר 1949, נגד הצעתה של סיעת תנועת החרות שמעו ושכחו. י״ג שנים, ביחוד בימינו, זמן רב הוא. ומה שחל על חברי הכנסת, מבחינת כשרון השיכחה, מזכה גם עתונאים. מי ידרוש מהם, כי, בקראם על רעיון חדש לחלוטין של הענקת זכות עיכוב לנשיא והטלת חובת שיקול נוסף על הכנסת יפנו, בתאי זכרונם, התפוס במאורעות רצים, אל מה שהם קלטו לפני שנים כה רבות? לא זכרו. לא יכלו אלא לשכוח. משום כך העלו על נס את ההצעה הקונסטיטוציונית, המקורית והחדשה, שהובאה לתשומת לבם בקייטא דשנת חשכ׳׳ב, או ביוני 1962 על פי ספירתם. אבל שיכחה אינה מסלקת עובדא. הדפים הגלים, הצהבהבים של דברי הכנסת רשמו את העובדא הפשוטה, כי רעיון חוקתי, שהועלה בימים אלה. על ידי אחד ממנהיגי מפא״י, הוצע, לא בעתון אלא בבית המחוקקים עצמו על ידי יריביה, בעוד כל נציגיה, ללא יוצא מן הכלל, דחוהו בשעתם ללא כל היסוס. אזכרת הנשכחות אינה לגנאי של מי שאמץ רעיון יריבים מדיניים, או הגיע אליו, בדרך מחשבתו שלו, באיחור של עשור ומעלה. להיפך. לכבוד לו הדבר. הגינזך נפתח למען הלקח הציבורי, החל על רעיונות רבים, הנישאים ונדחים ומאומצים, לעתים מתוך דחייה-שאין בה בכייה, לפעמים מתוך איחור שאין טרגי ממנו — על ידי תנועת הממלכתיות בישראל מאז היא הוקמה על ידי זאב ז'בוטינסקי. אם כזהו הנסיון, האין לנו זכות לומר, בלא כל הפרזה, כי אולי ייטיבו יריבינו, בשלבי פעילותם השונים, לעשות, אם יטו אוזן קשבת יותר להצעותינו, לדברינו ? יורשה לי, מכל מקום, להביע תקווה, כי איש מבין יריבינו לא ידחה את הצעתו החוקתית של מר לבון, או לא יוותר עליה, רק משום שנודע לו, אולי לתדהמתו, בי היא הועלתה, על ידי מי שהועלתה לפני שלש עשרה שנה.