גירת השבירה ובשורת השינוי

בשני פרקים ובשני סעיפים של החוקה נקבע כי חברי הסתדרות זו (הסתדרות העובדים הכללית – ד.ב) יכולים להיות אלה ,,החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם". מן הנוסח הזה מ*תרר, ללא צל של ספק פירושי, כי חלקו השני הוא תנאי בל יעבור. כדי להיות חבר ה,,הסתדרות" צריך אדם לחיות על יגיעו, אבל אין זה מספיק. אסור לו (...מבלי) לנצל עבודת זולתו. וכידוע לכל מי שמתבונן במציאות ההסתדרותית, כפי שגובשה בימינו, לא נותר מן התנאי המקודש אלא זכר קביעתו לפני ארבעים שנה.
עלי לציין, כי בעיני בני חורין, המאמינים בשילוב בלתי נפרד של צדק וחרות, הדרושים לו לאדם ממש כאוויר צח, אין התנאי המוזכר קשור כל עיקר. הוא נחקק על ידי אנשים, שאימצו להם, לפני דור או דורותיים, את התיאוריה של עודף הערך למרכס, לפי עצם המוסד של עבודה בשכר פירושו, בכל התנאים, ניצול אכספולטאציה בלע"ז. במרוצת השנים התברר, כי יש בתיאוריה זו הרבה הבל ועוד יותר רעות רוח. הכל תלוי בתנאים. וודאי, במאה התשע-עשרה, אחרי המהפכה התעשייתית באנגליה, היה בבתי החרושת שלה, בהם התבוננו מרכס ואנגלס, ניצול איום של עבודת הזולת, לרבות ילדים מורצים, מפורכים, יחפים ומורעבים. ניצול נורא היה גם, בכפר ובעיר, ברחבי רוסי, בימי הכומר גאפון. וניצול אף יותר מחריד היה במפעלי הבניה, הסלילה, הכרייה והחרושת, הקשורים במחנות העבודה בשנות השלשים והארבעים, ברחבי ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות, בה גם אנשי אחדות העבודה פועלי ציון ראו בשעתם הגשמת חזון הצדק הסוציאלי. קובעים התנאים. ואם אדם מקבל, תמורת, יגיעו, אמצעים המאפשרים קיום הוגן, על פי מושגי התקופה, לו ולבני בית, לא ניצול הוא, אלא התקדמות מתמדת לקראת חברה, בה אמנם יהיו הפרשים כמותיים, אך לא ייסבלו בה הבדלים איכותיים, בין שבע לבין רעב, בין לבוש בכבוד לבין מכוסה סחבות, בין דר לבין בקתאי, בין נעול לבין יחף, בין משכיל לבין בער.
לא כן חושבים המרכסיסטים שלנו באחדות העבודה או במפלגות אחרות המניפות עדיין את הדגל האדום. הם מוסיפים לטעון כי מי שמעסיק עובדים, אפילו הוא עצמו יגע, הריהו מנצל את עבודת הזולת, ואין לו, או צריך שלא יהיה לו, מקום בשורותיה של הסתדרות העובדים, על פי חוקתה. אף על פי כן, יש היום בהסתדרות זו חברים רבים מאד, לרבות ראשי הקיבוץ המאוחד, המעסיקים העובדים שכירים, כלומר, בנוסח הידוע מנצלים את עבודת הזולת. בין השאר קראנו, בימי המשבר בעירית באר שבע, כי בעל חנות רהיטים מסויים אף הוא חבר, בעל זכויות מלאות בהסתדרות העובדים הכללית. אינני יודע, האם הסוחר הדתי הלזה מעסיק אי אלה איצטבאים בחנותו; אף לא אוכל לומר, אם הידיעה עצמה על השתייכותו האיגוד-מקצועית היא נכונה. אבל בוודאי בדוקה היא הידיעה, לפיה אחד מחברי ההסתדרות הרוויח, לאו דווקא ב,,יגיע", חצי מיליון לירות. לא איש שורה הוא, אלא מנהיג מפורסם, מבוני כוחה התעשייתי של הסתדרות העובדים, הוא אמנם איננו עוד מנהלו של סולל בונה, אך איש אינו משיג על זכותו הבלתי מעורערת לא רק להיות חבר בהסתדרות אלא גם להתאגד עם פרוליטרים כמוהו, ואחרים, בסיעת עובדים אחת. על כל אלה סומכת אחדות העבודה את ידה הנאמנה. אבל כאשר חברי הסתדרות העובדים הכללית, על יגיעם בלבד, רוצים להתאגד, אסור יהיה להם לעשות כן, רק משום שהשקפתם החברתית-כלכלית נבדלת, כפי שהיא צריכה להיבדל, מזו של בעלי העקרוניות הפרולטרית המופלאה