1963-02-08 לפני עשרים שנה ומעלה נחקרתי על ידי חברו של מי שחקר את מרדכי אורן, לא על התכחשות לסוציאליזם אלא על נאמנות לציון. בין השאר, טען שופט-חוקרי, כי נשארתי, בניגוד לידידי, בשטחה של ברית המועצות, כדי לבצע בה כל מיני מעשי חבלה. קימטתי מצחי, כדי למצוא בשבילו תשובה הגיונית, משכנעת (א, תמימות!) ממנה ילמד, כי כוונה כזו היתה רחוקה ממני כרחוק בית הכלא בלוקישקי מכיכר ציון. באחד הלילות היה נדמה לי, כי יגעתי ואכן מצאתי. אמרתי לו לקצין הסימפטי, כי לפני שנאסרתי עשיתי מאמצים רבים, כדי לקבל וויזה לארץ ישראל ואמנם קבלתיה, אלא שהמעצר מנע ממני לנסוע שמה. איך, איפוא אפשר להאשימני בכך, כי החלטתי, או נצטוויתי, להישאר כד לחבל? אמר הוא: ככה? ובכן, אתה מודה שרצית לברות מברית המועצות, וזה מנחם וולפוביץ', פשע חמור מאד בארצנו.
הנמשל. אין סיעת עובדים, מורכבת מחברי תנועת החרות, בתוף הסתדרות העובדים הכללית, משמע – תנועה זו שואפת לשבור את ארגון הפועלים; מחליטים להקים סיעה כזו, משמע: תנועת החרות רוצה לשבור את ארגונו של הפועל העברי. ההבדל הוא, כי החוקר המרתפיים ההם, עם כל ערמתם המטופשת, היו לעתים גלויי לב. אחד מהם שאל אותי לילה: את מי אתה רוצה לשכנע? אותנו? צ'קיסטים וותיקים?
מפני מה אתם חוששים, יריבינו הנכבדים, מפני ,,שבירה", או מפני שכנוע? וודאי, שחברי תנועת החרות ישאו את רעיונותיה בפני חברי הסתדרות העובדים הכללית ולא את רעיונותיכם.ובכן מה? האסור, על פי מושגיכם הדמוקרטיים, לנסות לשכנע את החיים על יגיעם אם ביחס לדגל ואם ביחס לצדק. שהי שמרה, שכנוע חפשי, או מניעת אפשרת השכנוע? אינני יודע, אם מר אורן מוכן את התשובה לשאלה זו; בטחוני כי הוא יודע אותה.
