גדולת המורה בהשפעת תורתו

כל עוד הבריטים שלטו בארצנו, לא יכולנו להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי; וגם לאחר סילוק שלטונם וחידוש עצמאותנו, מנועים היינו מלעשות כן, בזכות, או על פי חיוב, הצוואה שבה נאמר בפורש: "...ואין להעלות את עצמותי לארץ ישראל אלא על פי הוראת הממשלה היהודית של ארץ זו משתקום". את הצוואה הזאת חיבור זאב ז'בוטינסקי בשנת 1935. בימים ההם עדיין הוסיפו מנהיגי הציונות לשלול, בהצהרות חוזרות, את רעיון המדינה היהודית. ז'בוטינסקי נשא את התביעה לחידוש עצמאותנו. כמטרה מעשית, בקרב העם הסובל, החרד, המבקש פדות. באחד הימים, או אחד הלילות, ההם, מתייחד האיש עם עצמו, וביודעו את סוד מחלת ליבו, הוא מקדש, על רצונו הכמוס ביותר, את אמונתו בתקומת ישראל. הן שפת השלילה במסמך האישי היא כולה חיוב: תעלו את עצמותי על פי הוראתה של ממשלה יהודית. והיא תקום, כמובן, במקומו של השלטון הבריטי, אשר גזר עליו לא לבוא לארץ ישראל. כוחה של אמונה! על משקל חסד של אמת, אפשר לקרוא לה אמונת אמת. אין היא מותנית בשום גמול. המאמין אינו פונה אל זולתו; הוא מדבר עם עצמו. וכך הוא אומר: המדינה היהודית תקום, אולי אני לא אזכה עוד לראותה, לחיות בה. אבל אין ספק שהיא תקום, ושרים, לא מגרשי הנכריים, יצוו להשיבני לארץ חלומותי... באין הוראה מטעם הממשלה היהודית, אי אפשר להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ארצה ישראל. אך הממשלה היהודית מיאנה, במשך שנים רבות להחליט על מתן ההוראה.