גדולת המורה בהשפעת תורתו

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ט תמוז התשל"ד, 19 ביולי 1974
נושאים:
אישים - זאב ז'בוטינסקי. חינוך - מורים. מורשת ישראל - שואה

בכ"ט תמוז זה, ירשה לי הקורא לרשום עוד פרק זכרונות קצר. כוונתי לקיץ הלוהט של שנת 1940. האנושות הוטלה לתוך המשבר העמוק ביותר בתולדותיה. בלבה של אירופה השתולל כוח גס, האפל שקם בתוכה לשעבד את האדם. הוא כבש ארצות, רמס עמים. גם הצבא הצרפתי, אשר זכר את וורדן, רוסק. פריס נבלה. הגייסות האפלים הגיעו לחופי האוקיינוס האטלנטי. חרדת שטן השתפכה על פני האדמה. ועמנו? הוא נלכד, נתפס, כל אויביו קמו עליו, השיגוהו בין המצרים. ממערב הגיע לריכוזיו הגדולים הנאציזם, משמיד היהודים, ממזרח הקומוניזם, מחריב היהדות. ובארץ ישראל הספר הלבן... מאין יבוא עזרו? בימים ההם – נקרא להם נוראים, מה אמרנו, מה ביטאנו? – נסתלק, לפתע, זאב ז'בוטינסקי. אם אכתוב, כעבור 34 שנים, אפילו כאלו, כי אז חשך עלינו עולמנו, אבקש להאמין לי כי לא מליצה היא, אלא ביטוי אמיתי לתחושה אנושית. זאב ז'בוטינסקי היה מייסדה וראשה של תנועתנו. הציונית, הממלכתית, הלוחמת. הוא היה מורנו באידיאל חיינו, אף בהלכותיהם. מפיו שמענו תורה; יצקנו מים על ידיו. אבל הוא היה יותר מנשיא, אפילו יותר ממורה; הוא היה לנו נושא התקווה. אמנם כן, ככל הימים הקשים – ומתי היו לבני דורנו ימים קלים? – נשאנו אליו עינינו, באמון של בני חורין, בתקווה חרישית, כי הוא ימצא את הדרך, כיצד להגשים את הציונות הממלכתית, איך להציל את העם מן המצוקה, מן הסכנות האיומות. בכ"ט תמוז ההוא, מלפני ל"ד שנים, משהלך מאתנו נושא-תקוות-העם, בכל ארצות סבלותיו, שאלנו את נפשותינו, מה היה מעתה על התקווה עצמה? עמנו היה, לא עוד על סף התהום, מפניה הזהיר ז'בוטינסקי, אלא כבר בתוכה, גם אם עדיין לא הגיע לתחתיתה, ואנו לא מצאנו, בימי הצער והיגון, תשובה לשאלה, אשר לא נתנה מניח לנפש האבלה.