בתעלת המשגים

... עתה איןמנוס מפני שאלות, שמכתיבן הוא הוד מעלתו השכל הישר. אם פסק דינו של מר המרשילד ושל כל אלה, העומדים מאחוריו הוא חשוב בעניניו, עלינו לוותר על התגמול. ואם אין אנו מוכנים לקבל את הדין; אם אנו מוכנים לטעון, כי הריגת תשעת המצרים היא הגנה עצמית, מהי החכמה האנושית ומהו האינטרס הלאומי להגביל, מרצוננו החפשי, את המושג הגנה עצמית להריגת-נגד ההופכת להיות, לאורך ימים, מעין מוונדטה מזרח-תיכונית? אם אף ה"תגמול" לא זכה, ואין עוד סכוי יזכה, להכרת העולם כדרך להגנה עצמית, למה, לא נאמר, כי זכותו של עמנו המותקף להגנה עצמית כוללת עקירת הבסיסיים הקיימם על אדמת ארצנו, מהם באים המרצחים? יורשה לי להעיר, עמיתי הקוראים וידידתי הקוראת, כי לדעתי, יש סיכוי טוב יותר לקבל הכרה במהות זו של הגנה לגיטימית מאשר בפשיטות התגמול והריגות המארב הנגדיות. אבל לכל הדעות, מה אנו יכולים עוד להפסיד, אם נעמוד, בהתאם לאמת, לא על הצמצום הזוכה בלאו הכי לגנוי, של המושג הגנה עצמית, אלא על הרחבתו? סוס על אוכפו למי שיוכיח, כי אין הגיון בניתוח זה. אבל הממשלה, הדוברת לתוך מבוי, אינה משאירה לעצמה אפילו דרך נסיגה.