בשין ובעין
מאמר עיתון:
חרות
מסתבר עתה לעין כל, כי מחלקה זו, אם לא הקימה קבוצות סתר מסויימות, הרי היא קיימה אותן למעשה. היא ידעה את הרכבן. היא יכלה לפרקן כליל. אך היא נתנה להן להתקיים, אם לא יותר מזה. והסיבה? והמניע? והנחות הסילוגיזם מה הן?... כלל נקבע בדורנו: מקום שם בית המשפט הוא מכשיר בידי המשטרה החשאית ואולמו הוא אולם הצגות, הנערכות על ידה - מתה החרות ונקברה. מצב זה אינו קיים, לאשרנו ולשמחתנו, בישראל, ויש יסוד ממשי לאמונה, כי לעולם לא תראינה עינינו פה מה שהן חזו, ממרחקים, בארצות אחרות. אולם לא רק בית המשפט אסור שיהה מכשיר בידי הבולשת: גם התביעה הממלכתית, אסור לה להיות מופעלת על ידי שין בית. התביעה היא גורם בעשיית צדק. היא חייבת להאשים, אם היא מאמינה באשמת הנאשמים. אבל אל לה להשפיל את כבודה ולהרוס את מעמדה על ידי ציות לשרות החשאי.