1956-05-11 אולם ההסתדרות הציונית החדשה הספיקה, בשנות חייה המעטות, לזרוע זרע, ממנו מצח עץ החופש בארצנו. הפרישה המדינית איפשרה את הפרישה הצבאית. אלמלא עזבו תלמידיו הנאמנים של זאב ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית. בשנות השלשים, ספק רב, אם היה קם, או היה קיים הכח הצבאי העצמאי, אשר ברבות הימים פילס בפני האומה את הנתיב לחיי עצמאות. אלמלא הפרישה הצבאית בשנות השלשים ובשנות הארבעים, מה היה נותר מן השאיפה למדינה עברית בימינו, זולת אימרתו השנונה של מנהיג השומר-הצריער, אשר טען, בשעתו, כי תנועתו המהפכנית דוחה את "החלום והשאיפה הבורגנית למדינה יהודית", או זולת הכרזתו המופלאה של יריבו-שותפו, "בעל החזון" דבית מפא"י, לפיה ביסודה של מדינה יהודית יהיה מונח מוסר הוטנטוטי? יוצא, כי ההסתדרות הציונית ה"פרושת" מילאה תפקיד היסטורי, אולי בלתי נראה לעין, במלחמת השחרור של הדור. היא עצמה הושמדה בגולה; אבל זרעה נבט באדמת המולדת.
