1963-11-01 לפני מספר ימים הופיעה בעתון ,,דבר״ רשימה, שהוקדשה במוטו שלה, ל(מר) לוי אשכול. על שפתה לא אוכל לחזור, כה מהודרת היא היתה בפנינים ובמרגליות לשוניות. אין לאל עטי אלא לספר, בלשון פשוטה, את תוכנה. אוטובוס עושה את דרכו בצפון הארץ. יושבות בו גם נשים. בדרך הטבע מתקשרת ביניהן שיחה. אחת מהן היא ערביה. שכנתה היהודית מתייחסת אליה בחיבה. חילופי הדברים בין אזרחיותינו הם שלווים ונעימים. הן מחייכות אשה לרעותה. אך הגיע הזמן להיפרד. האוטובוס נעצר באחת התחנות הגליליות. האשה הערביה צריכה לרדת. אז... היא מוציאה את ארנקה ומחפשת בו. על פניה עובר צל של דאגה. הצל היה בודאי אפל מאד, אחרת הוא לא היה נראה לעין המשקיף. החיפושים בארנק נעשים קדחתניים ביותר. קרן אור שוב עולה על פניה של האשה. יגעה ומצאה. היא מוציאה מתוך ארנקה את רשיון התנועה המקומט שלה. והמחבר, אשר ליווה אותה כל עת נסיעתה ולבו רחב למראה ההתידדות בינה ובין הנוסעת היהודית, השפיל את עיניו. רגש של בושה אחז אותו. הוא לא יכול היה להסתכל בעיני הערביה, שחוייבה במדינת ישראל ברשיון תנועה מיוחד. ומעתה? אין תשובה בסיום. אין צורך בה. היא כבר ניתנה בפתיחה. הרשימה, כאמור, הוקדשה לראש הממשלה ושר הבטחון מר לוי אשכול, ששחרר את הערבים מרשיונותיהם ואת היהודים מחרפתם.
