1963-11-01 לפני שנה, לפני שנתיים, ועוד, הופיעו באותו עתון רשימות רבות, מוקדשות, במפורש או בכמללא, ל(מר) דוד בן־גוריון. נאמר בהן, בשפה יותר או פחות נמלצת, כי זה האיש דואג יותר מכולם לבטחון המדינה ולשלום אזרחיה. דאגה מתמדת זו נותנת בו, על אף גילו המתקדם, כוח עלומים מתחדש. בעוד יש מפלגות בישראל, אם בממשלה ואם באופוזיציה, המוכנות למען עניניהן הצרים להפקיר את בטחון ישראל, הרי הוא עומד נגדן כצוק סלע. הן טוענות, כי הממשל הצבאי אינו מטפל לא בהסתננות ולא בריגול, כי מבחינת הסכנות מבחוץ אין למוסד מינהלי זה, ולא תיתכן שתהיה לו, משמעות בטחונית כלשהי. אבל כל הדיבורים האלה, נאמר ברשימות המוקדשות, אינם אלא מטעים. כל עוד מדינות ערב מקיימות מצב מלחמה נגדנו ומסיתות את האוכלוסין הערביים נגדנו, בשדורים ובדרכים אחרות, אי אפשר לנו בלי הממשל הצבאי, ובלי הפיקוח שהוא מקיים על תנועותיהם של אזרחים אלה. פיקות חיוני זה קשור ברשיונות, הניתנים לאיש ואשה ערביים, הרוצים לצאת, אם לביקור ואם לעבודה, מאיזורי הממשל לחלקי מדינה אחרים לרשיונות התנועה האינדיבידואליים יש ערך פסיכולוגי, כלומר, בטחוני רב. מי שאינו מבין זאת, מה הוא בכלל יודע בפסיכולוגיה או בבטחון ? בודאי, אם אפשר יהיה להקל ולתת, במקום רשיונות יומיים, רשיונות שבועיים או חודשיים ואפילו שנתיים, נקל ונאריך במידת האפשר את משך תוקפם. אבל עצם הרשיון, כממשל המעניק אותו מפעם לפעם, הוא כורח בטחוני עליון. טוב שראש הממשלה ושר הבטחון לא נכנע לדמגוגיה של המפלגות, המעדיפות את האינטרס הכתתי שלהן על הצוו המכריע של שמירת הבטחון.
