1955-06-03 לאחרונה שמעתי, כי יריבנו בכנסת מתפלאים לפעמים, כיצד אנחנו, אנשי אצל, מגינים דווקא שלא בפומבי, על עקרונות החופש, על זכויות היחיד, על חיי הפרט וכבודו. התמהים! הם נפלו קרבן לתעמולתם שלהם. הם ציירונו, למען צאן מרעיתם כ"טרוריסטים", המאמינים בכח הזרוע. ולא ידעו, או לא רצו לדעת, כי לא מטילי פחד (טרוריסטים בלע"ז) היינו, אלא לוחמי חופש. מעולם לא האמנו אלא בכוחו המוסרי של האדם החופשי הנלחם למען ענין צודק. הכיצד יכולנו להאמין בכוח הס, אם הוא היה בידי אוייב, ואנחנו העמדנו, ולא יכולנו אלא להעמיד, נגדו כוח דל? תמיד האמנו, ואנו מוסיפים, כמובן, להאמין באותו "ליברליזם", שיאינו אלא תרגום לועזי לאהבת חרות האדם, הטבועה במסורת היעודית של ישראל, ואשר זאב ז'בוטינסקי נטעה בלבותינו לא רק בכתביו ובנאומיו אלא בשיחותיו האישיות, ה"לא רשמיות", הליליות.
