בסימן עליה מתמדת

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
א' סיון התשי"ז, 31 במאי 1957
מתוך:
עמוד 2

השנוי הוא ניכר מאד. בקנדה, בה בקרתי לפני חדש ימים, הייתי לראשונה, לפני חמש שנים. מה ראיתי אז? היתה לנו, בשנת 1952, קבוצה קטנה של ידידים מסורים הן בעיר המרכזית של איזור קוויבק והן בטורונטו, בירת אונטריו. היום יש לנו בשתי הערים הגדולות סניפי צה"ר מצוינים, פעילים, מתרחבים והולכים. הרושם הוא, כי קנדה יכולה להיות, וכפי הנראה תהיה, מבחינת תנועתנו, מעין "דרום-אפריקה שניה" – מיבצר עוז לרוחו של זאב ז'בוטינסקי. לפני חמש שנים קראו הוסדות היהודיים המרכזיים בארץ ההיא, אדירת האפשרויות, להחרים אותי ואת ידידי. הסניף המקומי של הקונגרס היהודי העולמי והפדרציה הציונית, שהקיפה כמעט את כל המפלגות הציוניות, חברו יחדיו והכריזו, פשוטו כמשמעו, על "חרם". אסור ליהודים, אמרו נכבדי העדה, לבוא להקשיב לדברי הרעים, שיש בהם סכנה נוראה למדינת ישראל. בגלל תנועת החרות, הסבירו נושאי החכמה הציונית הרישמית אין הערבים עושים שלום עם מדינת ישראל, ללמדך, כי אלמלא התנועה הנוראה הזאת, היו שליטי ערב מזמן לוחצים, בידידות לוהטת, את היד המושטת אליהם של רודפי השלום בקריה. בקיצור: אוי לה לאומה, שיש בתוכה מפלגה כתנועת החרות; חרם, חרם עליה; ובל יבוא יהודי נאמן בקהלה. אם זכרוני אינו מטעני, היר סרן בויקוט לא עמד למאמציו היהודיים בקהילה הקדושה דקנדה. היהודים באו; לאלפיהם. אבל החרם היה. עובדת ניתוצו אינה יכולה לבטל את הצער, הרווי רחמים רבים, של הכרזתו האווילית. כך היה לפני חמש שנים. הפעם היה אחרת. חרם לא יוכר ולא יפקד. להפך, המחרימים היו במברכים.